לקראת שידור: ראיתי ציפור

אין ספק, "ראיתי ציפור" הוא סרט טבע. סרט על בעלי חיים, זנים בסכנת הכחדה בישראל. אבל אין גם ספק שזהו סרט על בני אדם, על אנשים שבמקצועם ובנפשם קשורים בבעלי החיים הללו, עושים הכול כדי להצילם, לאפשר את המשך קיומם בסביבה שבה השטחים הפתוחים הולכים ומצטמצמים, האורבניזציה גוברת והטכנולוגיה המודרנית מפרה איזונים טבעיים. ואולי בעצם, מעבר לגורל הצבוע וצבי הים, הצבאים, הנשרים והעיטים, מעבר לפעילות השיקומית מעוררת ההשתאות של העוסקים בכך, זהו גם סרט שחוזר ואומר משהו על העולם שבו כולנו - בעלי חיים ובני אדם - חיים ביחד, על השייכות של כולנו למקום ולטבע הזה, גם אם רובנו - יושבי ערים ובתים משותפים - לא ממש ערים לכך או מבינים איך זה באמת עובד. "ראיתי ציפור", סרטם של רונן זרצקי ויעל קיפר שיוקרן בערוץ יס דוקו בלוויין ביום ד' (7.12), איננו הולך בדרכים הידועות והמוכרות של סרטי טבע: אין כאן הרואיות בומבסטית או הפי אנד, אין גישה סכרינית נוסח דיסני או שלל בעלי חיים חמודים למראה; אין גישה דידקטית וגם לא סגנון אפוקליפטי מאיים; אין כוכבים או סלבריטאים מגויסי מטרה ואין שום ניסיון לבנות דרמה או מתח מסתורי. אפילו כשהחיים מזמנים ליוצרים רגעי מתח וחרדה אמיתיים לחלוטין בדמות השריפה בכרמל (פינוי החי-בר), הכול מאופק, בשליטה, בלי שמץ של היסטריה או פאניקה. אין אפילו מוזיקה מבשרת רעות. זרצקי וקיפר בחרו לעשות סרט אחר, סרט שעוקב אחרי השגרה - הלא-שגרתית בכלל - של קומץ אנשים מסורים-מכורים לדבר, שעוסקים יום-יום בטיפול ובהצלה של בעלי חיים מזנים נכחדים, כאלה שזוכים לפחות הכרה ואהדה, גם בקרב חובבי בעלי חיים. אם להשתמש במושג ממקום אחר, זנים שנתפסים ברובם כ"פחות סקסיים" (למעט אולי הצבאים, שתמיד הם קצת במבי). כוכבי הסרט הם הצבאים, שרבים מהם נפגעים ממכוניות בכבישי הארץ, ושמוליק לנדאו שמטפל בהם ומנסה להציל אותם בבית החולים לחיות בר; צבי וצבות ים, שכ-150 מהם נפלטו בשנה שעברה מתים לחופים, ויניב לוי, שפעם עסק בדיג והיום הוא מציל את הצבים במרכז שהקים להצלת צבי ים של רשות הטבע והגנים; יגאל מילר, שעלה כנער מלטביה והיה מתאבק והיום הוא מתמחה בגידול עופות דורסים ובהשבתם לטבע; וביל וודלי, שהגיע לכאן מאנגליה ואחראי על שיקום חיות בר ברמת הנדיב, ובין חיות הבר שהוא משקם ישנו גם צבוע אחד ששיקם בעקבות פציעה והוא מנסה להחזיר לטבע.


זרצקי וקיפר הולכים איתם ובעקבותיהם ברחבי הארץ, נותנים להם לדבר, להסביר, לגעת ולטפל. מחוף בית ינאי למורדות הכרמל, מהתנחלות נריה לנחל יתלה; ביום, בלילה, בשריפה. הסיפור נשזר ומסופר אט-אט, בהדרגה, ומה שלא נאמר מפי הגיבורים, נמסר לצופים בתמציתיות לקונית, בכתוביות שפזורות ומופיעות לאורך הסרט. רשות הדיבור נתונה רק לעושים במלאכה, לבעלי החיים ולטבע. ושוב מתברר שפחות זה יותר, והעוצמה נבנית בהדרגה, דווקא מתוך הקצב הסבלני, מתוך ההתמדה המתמשכת, מתוך הפרטים הקטנים המצטברים לסך הכול גדול. כמה אפשר לדבר על צבי ועוד צבי פגועים? מעט מאוד. כמה אפשר להקשיב לדיבור המועט והמדוד של שמוליק לנדאו בנושא? הרבה. כי לנדאו מדבר מעט אבל אומר המון - בטון, בהבעות הפנים, במגע הידיים הרך, בשפת הגוף, במבטים, באמפתיה, באהבה ובחמלה שהוא מפגין מבלי להסתיר. גם האחרים, כל אחד בדרכו, הם טיפוסים. יניב לוי, שגייס דייגים שמרשתותיהם נפגעים רבים מהצבים, שהשכיל לחבור אליהם ולהפוך אותם לשותפים להצלה, ויוצא בלילות של תקופת ההטלה לחוף, מנסה לשדל אנשים לכבות תאורה לטובת הצבים. "עשיתי סוויץ'", הוא מעיד על המהפך שעשה ממי שפעם יצא לדיג והיום מציל את הצבים. "אני רואה בים חלק מהאלוהים, והוא אחראי גם למה שקורה ביבשה". יגאל מילר, שגידל בשנה שעברה ארבעה גוזלי עיט ושמונה גוזלי נשר, לא הצליח להציל מהשריפה בכרמל את הנשר ניקולאי, שממנו גידל במשך השנים 20 גוזלים. ביל וודלי, שמטפל גם בדורסי לילה, מכריז שהגוזלים שלהם מכוערים להפליא (וצודק), ומחכה לראות את הצבוע המורדם בכלוב, בדרך לנחל יתלה, מתחיל להשתולל. אין סוף טוב. מרבית הצבאים שהובאו לבית החולים לחיות בר בשנה שעברה מתו. בנחל יתלה, לשם שוחרר הצבוע, התחילו לכרות מנהרה לרכבת, שוודאי תבריח משם את חיי הבר. תמותת צבי הים מפגיעת רשתות, קרסים וסירות הייתה גבוהה בשנה שעברה ותוכניות הבינוי לחופי הארץ מאיימות על עתיד החופים שבהם הצבות מטילות את ביציהן. ורק גוזל נשר אחד בקע בטבע בשנה שעברה. אלה העובדות, והאנשים שמתמסרים לזה בכל לבם ונפשם מפוכחים דים כדי לדעת שאת המציאות אי אפשר לעצור. אפשר, אולי, קצת להאט או לעדן אותה.
שורה תחתונה:
סרט אנושי מאוד על בעלי חיים.
"ראיתי ציפור", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ד', 7.12, 22:00. תסריט, בימוי והפקה: רונן זרצקי, יעל קיפר; צילום: רונן זרצקי; צילום נוסף: עודד קמחי, שי כהן, יעל קיפר; עריכה: תור בן מיור; מוזיקה: אייל שכטר, מני ברזילי. אורך הסרט: שעה ו-14 דקות עוד על תרבות ובידור:

קלאסי-רוק: האופרה מארחת את הדג נחש

ביקורת ספר: אושר בכל מחיר

ביקורת קולנוע: מנדלסון - חזיונות בלתי פוסקים

האופרה פותחת עונה: חגיגה בחוצות תל אביב

ביקורת קולנוע: מאניבול