לקראת שידור: רדום

סרטו התיעודי של פיל לורנס "רדום" (במקור Numb, שנכון יותר היה לתרגם כקהה חושים, ודאי בהקשר הזה של שימוש ממושך בנוגדי דיכאון) הוא מסמך אישי מאוד ועם זאת גם כללי, הנוגע למיליונים בעולם המערבי (ואנחנו בתוכו), ששימוש בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה נהפך לחלק בלתי נפרד ממנו. יתרה מזאת, הסרט שיוקרן ביום ד' (6.4) בערוץ 8 בכבלים הוא מסמך מרתק ומאלף במספר היבטים ומישורים, מצמרר ומרתיע, שמעורר הרבה מחשבה בכל צופה שאי פעם נטל או נוטל תרופה כלשהי, לא חשוב נגד מה או בעד מה. לורנס הוא במובנים רבים אמריקני ממוצע: יליד קנזס סיטי מיזורי, תלמיד ממוצע בבית הספר, בוגר קולג' שנישא לאהובתו מהלימודים ויחד איתה עבר למינסוטה והקים חברה להפקות וידאו. בעת צילומי הסרט (לפני כחמש שנים) היה בן 42, נשוי כאמור באושר לפמלה, אב לשלושה ילדים מוצלחים, חי בבית נאה וניהל עסק מצליח. אלא שבתוך איש המשפחה ובעל העסק הממוצע חי לו כל השנים אדם חרדתי באופן קיצוני, שהיה לוקה בדפיקות לב וברצון לברוח מהחדר בכל פעם שפנו אליו, מסוגר וביישן להחריד שהדחיק שלל שדים פנימיים במשך עשור בעזרת תרופת מרשם שנטל מדי יום, נוגד דיכאון וחרדה בשם פקסיל. על התרופה למד מפרסומת שראה זמן קצר אחרי לידת בתו הבכורה, אירוע שכובד האחריות המשתמע ממנו זעזע אותו עד היסוד, עד כדי חיפוש עזרה חיצונית. ארצות הברית היא אחת משתי מדינות בעולם שבהן מותר פרסום ישיר של תרופות, וחברות התרופות שם מוציאות את הסכום הגדול ביותר על פרסום. לורנס הזדהה מיד עם הטיפוס ועם הסיטואציה בפרסומת, פנה לרופא ויצא ממנו כעבור עשר דקות עם מרשם לפקסיל. מקץ עשור של שימוש קבוע בתרופה, באמצע החיים והשגרה הנעימה, הגיע למסקנה שאמנם אינו נתקף עוד ברצון לברוח ממצבים מלחיצים ואינו סובל מחרדה ומהתקפיה, אבל בעצם אינו חש דבר. החיים חולפים על פניו והוא קהה חושים לכול. עוד הבין שאינו בטוח כלל שהתרופה ריפאה בו משהו באמת וכי בתום עשור של שימוש בה "אני לא יודע מי אני, ואני רוצה לגלות". הפסקת שימוש בנוגדי דיכאון צריכה להיעשות בפיקוח רופא ובהדרגה, וכאן פותח לורנס את הצוהר הראשון למי שאינו בקיא בנושא לעובדה שהתהליך הזה הוא לא סתם הפסקה או נסיגה מטיפול בלשון המכובסת שיצרניות התרופות הללו מעדיפות, אלא בתהליך גמילה, על כל המשתמע מכך. הוא מציב סביבו מצלמות ומנהל יומן גמילה מצולם העוקב אחר התהליך הקשה בצורה אינטנסיבית במהלך החודש הראשון ובדילוגים על פני חצי שנה. בסופה, אגב, אחרי ייסורים אישיים ומשפחתיים, הוא אמנם אינו חוזר להשתמש בפקסיל, אבל בעצת רופאו מתחיל לקחת פרוזק במקומה. יומנו המצולם של לורנס הוא המקרה הפרטי המדגים עובדות ותופעות כלליות על תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, על השוק הענק שלהן, הכוח העצום של היצרניות, חברות התרופות, והכסף העצום לא פחות שהן מגלגלות; על הליכי האישור והתקינה של תרופות ועל השליטה במחקר ובמידע, וכפועל יוצא מכך במה שאדם מהיישוב, משתמש פוטנציאלי, יודע על הנושא.


לורנס מראיין רופאים, מדענים, עיתונאים חוקרים. הוא מציג שורה ארוכה של עובדות על הליכים, מחקרים, שיווק אגרסיבי, שיקולי רווח והפסד, בניית תדמית, חשיפת מידע, הדחקה והסתרה. כך, למשל, רופאים המתראיינים מדברים על העוצמה הרבה של התרופות הללו, על התערבותן שמגיעה לכל מקום במוח. יש מי שמכנה אותן רעל. אחד הרופאים אומר כי לאנשים בעלי הפרעה נפשית אין חוסר איזון כימי שהתרופות הללו מאזנות, אלא שהתרופות עצמן הן שמוציאות אדם מאיזון. חוקרים מדברים על הנזק שגורמות תרופות כאלה, שחלקו מתבטא בתסמיני גמילה פיזיים חריפים וחלקו בכלל בלתי הפיך. אחד הרופאים מסביר כי כיוון שכל תרופה המבקשת אישור צריכה להוכיח כי היא מטפלת בתופעה רפואית מוכרת, הלחץ על ועדת עורכי מדריך ההפרעות (DMS) להוסיף עוד ועוד תסמונות גדול וחזק. ב-1952, כשהמדריך יצא לראשונה, היו רשומות בו מאה מחלות והפרעות. היום מופיעות בו כ-400. כל המחקרים על תרופות בארצות הברית נעשים בידי החברות עצמן, לא בידי אוניברסיטאות וגופים אקדמיים בלתי תלויים. החברות הללו משקיעות הון בכל תרופה עוד לפני הגיעה לשלב הניסויים בבני אדם. הצופים מוזמנים לעשות לבד את החשבון למה אישור שימוש בתרופה כה חשוב להן. אחד העיתונאים החוקרים מסביר כי פיתוח האנטיביוטיקה בשנות הארבעים של המאה הקודמת היה בבחינת גילוי תרופת פלא. מאז מעודדות יצרניות התרופות את האמונה בתרופות פלא בקרב צרכנים, וכך מוכרים יותר גלולות. בעד ונגד כל דבר כמעט. לורנס מעיד כי כשהחל לקחת את הפקסיל ב-1996 איש לא דיבר איתו על גמילה ומשמעותה. אלא שכבר ב-1997, כפי שמוכיח מסמך שהוא מראה, היו בידי היצרנים עדויות על בעיות הגמילה ועל תסמיניה הקשים. בחברה הורו אז לסוכני המכירות הפונים לרופאים לדבר רק על "תסמיני הפסקה". המילה "גמילה" נאסרה לשימוש במילון מונחי ההתייחסות לתרופה של החברה. בעלונים לצרכן שהחברה מוציאה לאור ומפיצה במרפאות הרופאים בארצות הברית גם נכתב בפירוש שהתרופה אינה ממכרת ואין תופעות גמילה בהפסקת השימוש בה. באחרונה כבר הזהיר ה-FDA מפני עלייה במחשבות אובדניות ובביצוען בעת שינוי מינון או הפסקת התרופה. 2.5 מיליון ילדים מתחת לגיל 18 בארצות הברית מטופלים בנוגדי דיכאון. אחד הרופאים המרואיינים בסרט טוען כי השימוש בתרופות פסיכיאטריות בקרב ילדים הוא "ההתעללות הנפוצה ביותר כיום בילדים. אנחנו הורסים להם את המוח, לנוחותנו". הסרט מציג נתונים מצמררים. אחד הרופאים קובע כי היום כבר לא מגדירים ילד כחסר משמעת וגבולות או כמפונק - לכל דבר יש תסמונת עם שם וישר מאבחנים אותו כבעל תסמונת ונותנים לו תרופה. כל הפסיפס המוצג בסרט, שבמרכזו לורנס הסובל פיזית ונפשית לעיני המצלמה ומתייסר על כל מה שלא ידע ולא שאל לאורך השנים, מעורר אי שקט גדול בצופה, אי שקט שיש לקוות כי יוביל לדיאלוג מושכל ומודע יותר במפגש הרפואי הבא, בכל דיון בתרופות בכלל ובנוגדי דיכאון וחרדה (שבמקרים לא מעטים משמשים גם למטרות אחרות, כמו טיפול בכאב למשל) בפרט. סרט חשוב ומעניין לצפייה.
"רדום", ערוץ 8 בכבלים, יום ד', 6.4, 21:30. סרטו של פיל לורנס (הפקה ובימוי). מפיקה בפועל: מלודי גילברט; עריכה: צ'רלי גרשווסקי. אורך הסרט: 54 דקות עוד על תרבות ובידור:

פסטיבל תיאטרונטו: 21 הצגות יחיד

הפקה חדשה באופרה: נורמה

ביקורת תיאטרון: הוכחה

ביקורת ספר: מעבר לספק סביר

ביקורת תיאטרון: אלוף הבונים