לקראת שידור: רחוב בירץ' 51

דאג בלוק, קולנוען דוקומנטריסט אמריקני יהודי, לא התכוון להפוך את הסיפור האישי של משפחתו לפרויקט דוקומנטרי רב תפוצה. הוא בסך הכול רצה להנציח את הוריו, מינה ומייק בלוק, לטובת דברי הימים המשפחתיים, לטובת הילדים (יש לו שתי אחיות גדולות ממנו) והנכדים. למיטב הבנתו וידיעתו, הוריו היו זוג סימפתי ממוצע, נשוי למעלה מ-50 שנה, שחי מאז ראשית שנות ה-50 של המאה העשרים באותו בית ברחוב בירץ' 51 בפורט וושינגטון שבמדינת ניו יורק. אביו היה מהנדס מכונות בפנסיה, איש שכל שלושת ילדיו הכירו כמאופק ומסוגר. אמו, שאליה היה קרוב, הייתה עקרת בית כל השנים, אישה חדורת אופטימיות, הדבק של המשפחה. אלא שזמן קצר אחרי שבלוק החל בתיעוד המשפחתי (מסיבת יום נישואים של הוריו, ראיונות עם אמו), נפטרה לפתע האם, שלושה שבועות אחרי שלקתה בדלקת ריאות. הבן האוהב נותר המום: הוא לא מצליח להבין את משמעות האובדן, וסביבו החיים נמשכים, כאילו כלום. בלוק ואחיותיו חשים אחריות מוגדלת כלפי אביהם, שנותר באופן פתאומי לבד, אלא שהאחריות הזו קשה למימוש בגלל שלאיש מהם לא הייתה מעולם תקשורת קולחת עם האב ללא תיווכה של האם. אבל בלוק, הבן שגר הכי קרוב, לוקח על עצמו את החלק האקטיבי של המשימה ונוסע לבקר את אביו, חמוש במצלמה שתספק עיסוק, הסחת דעת, סוג של תיווך. הדיאלוג בין השניים בתחילה מהוסס ומקרטע. לבן מתברר בכאב כמה מעט יש לו במשותף עם אביו, כמה מעט הם באמת מכירים זה את זה. אחיותיו, כמוהו, זוכרות אב שעבד הרבה, לא היה מעורב ישירות בגידולם, אדם נוקשה, מסוגר ומרוחק. בעיניהן, הבן היה הכי קרוב משלושתם לאב. בעיניו, האב הוא אדם שמעולם לא חש קרבה אמיתית כלפיו. מות האם הוא רק התפנית המפתיעה הראשונה בסאגה המשפחתית. שלושה חודשים אחרי מותה נוסע האב (בן למעלה מ-80) לפלורידה, מחדש שם את הקשר עם אישה בשם קיטי שהייתה מזכירתו 35 שנים קודם לכן ומזמין את ילדיו לחתונתו איתה. הילדים (כולם בוגרים, נשואים, בעלי משפחות משלהם) בהלם. הם לא מבינים (איך הוא יכול כל כך מהר), הם חושדים (האם זה שיאו של רומן מהעבר). הבנות נעלבות בשם האם. התיעוד מהחתונה מגלה איש חייכן ורגשן, מאושר בבירור, שונה לחלוטין מהאדם הקר והמנוכר שהכירו ילדיו כל השנים מהבית. אחרי החתונה מודיע האב הנשוי הטרי על כוונתו למכור את בית המשפחה ולעקור לפלורידה עם קיטי. צריך לפרק את הבית, את הרכוש, את המטען ואת המזכרות שהצטברו בו עם השנים. לבן ברור שפני אביו אל העתיד, בעוד הוא תקוע עמוק בעבר, עדיין לא סגר את פרקי העבר המשפחתיים. מתברר לו בעצם כי למרות הקרבה שחש כלפי אמו, הוא לא באמת הכיר אותה כאישה בפני עצמה, בנפרד מישותה כאם, באותה מידה שלא באמת הכיר את אביו.


מסע הגילוי מפותל, מרתק, מפתיע, כואב ומרגש. בלוק, כיאה למתעד מקצוען, הולך עם הדברים עד הסוף. הוא מגלה את יומניה של אמו, שאותם כתבה מדי יום במשך 30 שנה. בין המילים והדפים הוא מגלה אישה אינטליגנטית מאוד אך גם מתוסכלת ביותר, אישה שחשה לכודה בנישואיה ובביתה הפרברי, אישה שבניגוד לחזות האופטימית ומלאת החיים שהציגה הייתה תקופות ארוכות חסרת תקווה מבפנים. הוא חושף את הטיפול הפסיכולוגי ארוך השנים שעברה, את העובדה שהייתה מאוהבת קשות במטפל שלה. הוא מגלה את העובדה שניהלה רומן עם חבר של אביו. בלוק מראיין את חברתה הטובה ביותר של אמו ובין השאר שואל אותה אם לדעתה אמו הייתה רוצה שיכיר אותה בצורה כה אינטימית. הוא מדבר עם סופר שכתב על יחסי אבות ובנים, עם רב צעיר ורב השראה. הוא מגלה כי בשל הלחץ של אמו גם אביו הלך שנים לטיפול. והוא מתחיל לשאול את אביו שאלות, לקלף את הקליפות, לשמוע מפיו את האמת על הזוגיות שהייתה בין הוריו. בקטע מרגש במיוחד שואל הבן את אביו אם הוא מתגעגע לאמו. "לא", מודה אביו. "עשיתי את המיטב למענה ואיתה. אבל בסוף היחסים בינינו היו של קשר פונקציונלי, לא אהבה. היינו כמו שני שותפים לעסקים שחיים בבית אחד", הוא אומר ובתשובה לשאלה מספר לבנו שדנו בעבר בגירושים אבל הנורמות היו שונות. האם ביקשה שהוא יישאר, והוא נשאר. "היא אהבה אותי כמיטב יכולתה כנראה", אומר האיש בפיכחון מרשים על מי שחי איתה 54 שנים. "אבל הייתה לה פנטזיה בנוגע לאהבה. היא העריצה את בן, המטפל שלה, ונורא רצתה לנהל איתו רומן... לדעתי, היא לא באמת הבינה מה זאת אהבה. חבל שהיא לא ידעה יותר רגעי אושר". בסופו של דבר אוזר הבן אומץ ושואל את אביו, שנראה כה מאושר בפרק ב' המאוחר של חייו, אם היו לו בעבר רומנים מהצד ומרמז בכך גם אל קיטי. "היו לי הרבה הזדמנויות לרומנים", משיב האב בכנות ישירה וכובשת, "אבל מעולם לא מימשתי אף אחת מהן". השאלה הקשה נשאלה - ונענתה. בסופו של מסע מכיר הבן את הוריו כשני אנשים בפני עצמם, במנותק ממי שהכיר שנים כאמא ואבא. והאב, כחלק מההכרות-התקרבות החדשה, מעיז גם הוא לשאול את בנו אם הוא מאושר בחייו האישיים. הורים כבני אדם - זו אף פעם לא הכרות קלה, והמקרה של משפחת בלוק, לכאורה משפחה כה ממוצעת, הוא דוגמה מאלפת לכך, המעוררת בצופה אוטומטית שאלות חשובות ומעניינות כמו עד כמה כל אחד מאיתנו באמת מכיר את הוריו מעבר להיותם הוריו, באיזו מידה אנחנו רוצים להכיר אותם כבני אדם, לדעת את האמת על הזוגיות שלהם. האם אנחנו מסוגלים לצאת למסע הזה מבלי לדעת לאן יוביל והאם זה ייטיב עם המארג המשפחתי או יערער אותו. במקרה של משפחת בלוק הסוף הוא טוב.
"רחוב בירץ' 51", ערוץ 8 בכבלים, יום ה' 14.10, 21:30. סרטו הדוקומנטרי של דאג בלוק (תסריט, הפקה, בימוי וצילום). 88 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: שלוש אחיות

ביקורת קולנוע: לאכול, להתפלל, לאהוב

ביקורת תיאטרון: אמא מאוהבת

ביקורת ספר: אל מה שנמוג

פסטיבל תל אביב דאנס 2010