לקראת שידור: רסס אותה

"רסס אותה", סרטו הדוקומנטרי של ג'ון רייס שיוקרן ביום ג' (28.12) בערוץ 8 בכבלים, עוסק בגרפיטי - האמנות, התופעה, האמנים, ההשפעה, הדילמות והאמירות. יותר משהוא מציג היסטוריה סדורה ופרשנות מנומקת, מציג הסרט את תולדות הגרפיטי ואת גלגוליו במעין ראשי פרקים ונקודות התייחסות. יותר מכול הוא מוכיח בסקירה העולמית שבו עד כמה הגרפיטי נהפך לכלי ביטוי ויצירה בינלאומית, כלל עולמית. אם מישהו מחפש מאפיינים לכפר הגלובלי, הגרפיטי הוא לבטח אחד מהם. יש בסרט ביטוי כמעט לכל הזרמים והאמנים. בסרט מתבטאים, מחווים דעה, מסבירים וסוקרים אמני גרפיטי צעירים ומבוגרים, אמריקנים, אירופים, יפנים ודרום אמריקנים; כאלה שהאמירה היא העיקר מבחינתם ואחרים שהוויזואליה היא המרכזית לדעתם. יש מי שמדברים על המשמעות האישית של העיסוק בגרפיטי בעבורם, ואחרים המדברים על גרפיטי ככלי ביטוי חברתי, כביטוי אמנותי, כ"טרור טיפוגרפי" ב"מלחמה בלי קליעים", כשיגעון, כ"ספורט מלא אקשן" או כעוד אפיק לשיווק ולפרסום. מנגד יש בסרט גם ביטוי לפקידי רשויות, אנשי עיריות ושאר נושאי משרות ציבוריות המוחים ויוצאים נגד התופעה, שלדעת רבים מהם משחיתה רכוש ציבורי ופוגעת בזכויות הציבור במרחב הציבורי. יש אף מי שמרחיק לכת ומכנה את הגרפיטי ביטוי לאנרכיה. כאשר אמני גרפיטי, "מרססי הקירות", מעטרים קירות קלופי טיח של מבני ציבור מוזנחים בשכונות מצוקה, הם זוכים בקלות בתואר "אמני רחוב" שעבודתם מתקבלת בברכה. כשהם מרססים דפנות של קרונות רכבת תחתית ואוטובוסים או שלטי חוצות, הם מכונים "משחיתי רכוש" ונחשבים עבריינים. איפה הגבול, האם הוא באמת קיים? אמני הגרפיטי עצמם מציבים גבולות לטעמם בסרט: לא לציור על מבנים ובתים פרטיים (גם אם מדובר בקבוצה, מסוימת וברורה), כן לציור על כל רכוש ציבורי שהם חלק ממשלמי המיסים עליו. הם מדברים על הריגוש ועל הסכנה שבציור במקומות נידחים, אסורים, מסוכנים פיזית. הם מספרים כל אחד את הסיפור האישי שלו, איך התחיל בגרפיטי ומה זה עשה ועושה לו. ישנה אמנית ניו יורקית שהחלה לצייר על קרונות רכבת תחתית בגיל 16, אמן בלוס אנג'לס שהחל כשרצה להביע אמירה תומכת במאבק של סזאר צ'בס (פועל חקלאות אמריקני ממוצא מקסיקני, שנהפך למנהיג זכויות אדם ופועלי חקלאות, ואף היה ממקימי האיגוד שלהם).


ישנו אמן ברזילאי, זזאו, שבחר לבטא את אמנותו במקום הכי מזוהם בסאו פאולו, ובלב הזוהמה והסחי מצא משפחה שגרה, יותר נכון שורדת, במקום ומטרתו היא להוציא אותה משם באמצעות אמנות הגרפיטי שלו. מדבר גם האמן המכונה קורנברד מפילדלפיה, שלטענתו בו ובעירו החלה אמנות הגרפיטי (וממש לא בניו יורק). יש מי שהולכים אחורה לציורי קיר קדמוניים, למצרים ולרומא העתיקות, ויש מי שמוצאים שורשים בתחילת המאה העשרים בלוס אנג'לס הצעירה והמנומנמת, שם, ברחוב אולבירז הסמוך לבית העירייה, נהגו מצחצחי נעליים להכריז על שמם וכך גם מרכולתם בכתובות שהטביעו במשחת נעליים. בין האמנים המופיעים בהסוואה, מחשש השלטונות, יש גם אמן בריטי המספר כי החל לצייר גרפיטי בעיראק ולפני שהגיע עם אמנותו ללונדון צייר גם בפלשתין (אם זיהיתי נכונה, מדובר בגדר ההפרדה). אמן הולנדי מתגאה שצייר את הגרפיטי הגבוה ביותר - 28 מטר - על קיר בניין באמסטרדם. אמן צרפתי שהחל לצייר גרפיטי בפריז בראשית שנות השמונים של המאה העשרים מספר כיצד זכה בכינוי "החולדה השחורה" (זה מה שצייר על קירות בנייני העיר). הם מדברים על מחאה, על שילוב הגרפיטי בשיווק ובפרסום, על אמירה חברתית, על ביטוי אמנותי, על דחף לשפר ולייפות; הם מדברים על הומור, על ריגוש פיזי ונפשי, על עיסוק בגרפיטי לצד מקצועות "קונבנציונליים" (מורה בכיתה א', מעצב גרפי). המשותף לכולם הוא סוג של להט, של מסירות למשהו שכנראה באמת עושה להם טוב והם מאמינים בטוב שהם עושים באמצעותו. לפעמים, זו היסחפות חיננית, פה ושם מעט מוגזמת. זו אולי לא ההיסטוריה המסודרת של הגרפיטי ולא תיעוד מלא של דברי ימיה, אבל זהו בהחלט סרט עמוס בדבר עצמו - מלא וגדוש בגרפיטי ובאנשים צבעוניים, אשר מוכיח שוב שאמנות היא סוג של שפה בינלאומית.
"רסס אותה", ערוץ 8 בכבלים, יום ג', 28.12, 22:50. סרטו של ג'ון רייס. 55 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: התפרצות X

ביקורת ספר: תור הברזל

ביקורת תיאטרון: כוכב יאיר

ביקורת קולנוע: המפקח בלאמי

ביקורת ספר: דקה דומייה

ביקורת תיאטרון: מכולת