לקראת שידור: רעידת האדמה

זה קרה ב-12 בינואר השנה. כל כך קרוב וכבר נדמה כל כך רחוק. סמוך לחמש אחר הצהריים לפי השעון המקומי רעדה האדמה בהאיטי למשך דקה בקירוב. העוצמה שנרשמה בסולם ריכטר הייתה 7.0. לא עוצמה יוצאת דופן באזורים מועדים לרעידות, כפי שמעיד הכתב האמריקני מרטין סמית בפתח כתבת "פרונט ליין" שלו "רעידת האדמה", עוצמה שכבר נרשמה ונרשמת לא אחת בעולם, ובדרך כלל לא גורמת לנזקים או למספר נפגעים חריגים בהיקפם. אלא שבהאיטי, הדקה בה הזדעזעה האדמה תחת רגלי התושבים הייתה, במילים של אחדים מהם, "סוף העולם". סמית מתחיל את הסרט (שישודר ביום ג', 24.8 ביס-דוקו בלוויין) בתמונות של הרעידה וממש אחריה. העיניים רואות את האוויר הנמסך בעשן לבן מחניק של שרידי טיח ולבנים שהיו רגע קודם לכן בניינים שהתמוטטו, את ההתרוצצות ברחובות, ההרס, העיניים הקרועות לרווחה באימה, את האנשים הזועקים והידיים המושטות אל קרבי מפולות בניינים בניסיון לחלץ מישהו חי. העיניים רואות ומזדעזעות. סמית, בקריינות קצובה ועניינית, מלווה את התמונות בעדות שמעוררת אימה באיפוקה. יש הבדל, הוא אומר בין לראות את התמונות בטלוויזיה ובצילום, כפי שראה בעצמו, לבין ראיית הדברים בשטח, במקום. נזכרתי ברופא אחד שהסביר לי פעם את ההבדל בין צפייה בסרט על הנעשה בחדר מיון לבין עבודה בו: זה הריח, הוא אמר. סמית מסיים את סרטו בביקור חוזר בהאיטי כשישה שבועות אחרי האסון. בין לבין הוא משבץ הרבה תמונות ממה שנעשה - ולא נעשה - בשטח, מראיין אישים, פעילים, מתנדבים ופוליטיקאים מקומיים ומן העולם, מביא תיעוד מצמרר (על קטיעות שנעשות ללא הרדמה, למשל), חושף את אזלת ידו של מנגנון האו"ם, מציג הרבה מידע ובעיקר מצליח לשרטט תמונה רחבה של מדינה ענייה, פגיעה ונחשלת, שרעש האדמה חשף אותה במלוא עליבותה מכמירת הלב. סמית מדווח כי אחד מכל עשרה בני אדם בבירה פורט או -פרינס, שמוקד הרעש היה בסמוך לה, נהרג. שלפצועים לא היה לאן ללכת ובית החולים המרכזי קרס תחת העומס. שלמרות כל שעות השידורים החיים מהשטח של מבצעי הצלה, בסופו של דבר חולצו והוצלו מההריסות רק 150 בני אדם לעומת עשרת אלפים שנקברו ומתו תחתיהן. ש-90 אחוז מבתי הספר בבירה נפגעו או נהרסו. שיותר ממיליון בני אדם, יותר ממחצית תושבי הבירה, נותרו חסרי בית. שמניין ההרוגים הגיע ליותר מ-200 אלף איש. הוא מתאר את הבלגן הגדול ששרר, בעיקר בימים הראשונים, בין הרשויות השונות וארגוני ההצלה השונים. מתאר את מחנות הפליטים שצצו בכל מקום. את העובדה שבשבוע הראשון רק שמינית מהאוכלוסייה קיבלה מזון ומים מהאו"ם. שמפקדתו נהרסה ברעידה. סמית סוקר גם את ההיסטוריה של המדינה, שהייתה לפני 200 שנה קולוניה צרפתית משגשגת שסיפקה מחצית מתצרוכת קנה הסוכר בעולם והייתה יצואנית גדולה של קפה ועוד משאבים. האירוע המכונן בתולדותיה, מסביר סמית, אירע ב-1804, כשהתושבים התקוממו נגד השליטים הצרפתים ובמה שנרשם בספרי ההיסטוריה כמהפכת העבדים היחידה שהצליחה, הכריזו על עצמאות. אלא שהעצמאות הזו סבלה משנים רבות של התערבות חיצונית (אמריקנית), 30 שנה של משטר עריץ של הרודן דובלייה ועוד שנים של הפיכות, שלטון מושחת וניסיונות כושלים לבסס את הדמוקרטיה המקומית, שכולם הביאו לכך שהאיטי נהפכה למדינה ענייה וחלשה. רעידת האדמה, מזכיר סמית, התחוללה שנה אחרי שהמדינה נפגעה מסדרת סופות קשות. שישה שבועות אחרי הרעידה התרבו בה מחנות הפליטים שבחלקם עדיין אפשר היה למצוא רק בית שימוש אחד על כל אלף פליטים. סמית מציג בסרט התעודה הזה מסמך מרתק, מצמרר ומתסכל, עמוס במידע ועניין שמוכיח גם עד כמה גם בעידן המודרני והמתוחכם הרבה כוונות טובות ורצון טוב מתמסמסים מול מציאות נחשלת, אזלת יד וחוסר אונים מנהיגותי וכמה קצר טווח הקשב של העולם המערבי, גם במקרים שבהם נדמה כי כולו מזדעזע, מעורב ומתגייס. בית ספר לעיתונות טובה.
"רעידת האדמה", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ג' 24.8, 22:05. הפקה במסגרת התוכנית "פרונט ליין" של PBS האמריקנית; תסריט: מרטין סמית ומרסלה גביריה; כתב מגיש: מרטין סמית עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: צל של מלאך

בשביל מה להרים רגליים עד האוזניים כמו סוס

ביקורת תיאטרון: לרקוד ולעוף

ביקורת קולנוע: זוהי סדום

ביקורת ספר: העזרה