לקראת שידור: שבויה 18 שנה

ג'ייסי לי דוגארד הייתה ילדה בת 11, ביישנית וזהובה, כשנחטפה בדרך לאוטובוס ההסעה לבית הספר בעיירה הציורית לסאות' לייק טאהו שבקליפורניה, מול עיניהם ההמומות של אביה החורג, קרל פרובין, ושל כמה מהילדים שכבר המתינו לאוטובוס בתחנת ההסעה. פרובין ניסה לרדוף על אופניים אחר המכונית, ומשהבין שזה אבוד, צעק לשכנו שיזעיק את המשטרה. משהגיעו השוטרים מסר להם מידע על המכונית ועל החוטפים. הילדים הנסערים שעלו לאוטובוס סיפרו מיד לאחרים, ועם הגיעם לבית הספר סיפרו גם למנהלת, שפנתה גם היא למשטרה. אבל חלפו 18 שנים עד שהפורד האפורה נמצאה בחצר ביתם של ננסי ופיליפ גרידו, ממש בסמוך למתחם ההסגר שהקים גרידו, מוסתר מעין השכנים, ובו החזיק את ג'ייסי לי בשבי, אנס אותה, הכניס אותה להיריון והוליד איתה שתי בנות - הראשונה כשג'ייסי עצמה הייתה רק בת 14, והשנייה כעבור ארבע שנים. את הסיפור האמיתי להחריד הזה, של שבי והתעללות שנמשכו 18 שנה שבהן הצליחו חוקרי המשטרה לפספס ולמסמס כל רמז, שבהן אף שכן לא ראה, לא שמע ולא חשד ושום גורם חוק לא חיבר נקודה לנקודה, מביא הסרט "שבויה 18 שנה - סיפורה של ג'ייסי לי" שיוקרן ביום ה' (3.2) בערוץ 8 בכבלים. היוצרים עשו תחקיר מקיף וחיברו את כל קטעי הסיפור המזעזעים, את העדויות ואת הטעויות, שזורים זה בזה כמו פאזל גדול וקורע לב, שבמרכזו ילדה בלונדינית כחולת עיניים, התגלמות הילדה טובה הכול-אמריקנית. טרי דוגארד גידלה את ג'ייסי לבדה עד שהילדה הייתה כבת שבע, אז התחתנה עם קרל פרובין. הנישואים, כך הוא מעיד, היו טובים ומאושרים. האיש שחטף את ג'ייסי והרס את חייה, הרס גם את חיי המשפחה הקטנה (נולדה להם בת נוספת, שהייתה בת שנה בעת החטיפה) ואת הנישואים של טרי וקרל. ההתנהלות הכושלת של רשויות החוק החלה שנים רבות קודם לחטיפה. גרידו, כך מתברר, היה עבריין מין סדרתי ומורשע. ב-1976 הוא חטף ממגרש חנייה באותה עיירה בחורה בת 25, קייטי הול שמה (היא מעידה בסרט), כלא אותה במחסן נטוש שאליו פרץ ואנס אותה שם שוב ושוב. הול ניצלה אז בזכות שוטר ערני, שהמנעול השבור בפתח המחסן עורר את חשדו. גרידו נלכד והועמד לדין. במשפטו התברר כי עוד קודם להול אנס נערה בת 14, אך חמק מעונש כיוון שלא העידה נגדו. על החטיפה והאונס של הול הוא הורשע ונידון ל-50 שנות מאסר, אך שוחרר על תנאי כעבור עשר שנים בלבד. עבריין המין המשוחרר חמק עם אשתו (שלה נישא כשהיה בכלא) לעיירה אנטיוך הסמוכה לסן פרנסיסקו, לבית אמו ובעלה, ושם הקים בחצר את מתחם הזוועות שלו. בה בעת נהפך אביה החורג של ג'ייסי לחשוד המרכזי בפרשה, ונותר כזה לאורך כל שנות שבייה. ארבע פעמים התבקש לעבור בדיקות פוליגרף. לאורך השנים נערכו בעיירה מצעדים שנועדו לעורר את המודעות לה. כשהמחזור שלה סיים תיכון כללו גם את תמונתה בספר המחזור, באקט של זיכרון יותר מאשר של תקווה. קצין מבחן שביקר את גרידו אחת לשנה לא חש בדבר. ב-2006 דיווחה שכנה באנטיוך על קולות ילדים שבוקעים מחצר ביתו של מי שידוע כעבריין מין, אבל המשטרה הצליחה לפספס אותם גם בפעם הזאת. ובינתיים, במציאות המעוותת של גרידו ואשתו, גדלו הילדות שנולדו לו ולג'ייסי בידיעה שהוא אביהן, ג'ייסי היא אחותן ואילו ננסי, אשתו, היא אמן. הכול התפוצץ הודות לערנות מקרית של שתי שוטרות באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. ב-2007 גילה גרידו את אלוהים, אבל בגרסה משלו. כפועל יוצא מכך טען שהוא מדבר עם אלוהים באמצעות קופסה, דיבר בגלוי על עברו כעבריין מין מורשע ועל דרכו החדשה, וחיפש דרכים ואמצעים להקים כנסייה משלו. כך הגיע - עם שתי בנותיו - גם לאוניברסיטת ברקלי, במטרה לקבל היתר לערוך אירוע בקמפוס. התנהגותו המשונה עוררה את חשדה של שוטרת קמפוס מן השורה, שפנתה לממונה עליה. גם חשדה של זו התעורר, ובפגישה נוספת איתו דובבה את הבנות שסיפרו על אחותן הגדולה, שנשארה בבית. אחרי שקצין המבחן שאליו פנתה אמר כי אין לו ילדים, זומן גרידו למשטרה המקומית, הגיע עם אשתו וכל בנותיו, כולל "אליסה" - היא ג'ייסי - ובתום חקירה קצרה סיפר הכול. הסרט מתאר גם את הלם המפגש המחודש של ג'ייסי עם משפחתה, מסביר את נסיבות חייה היום - עם בנותיה ואמה הרחק מעין הציבור - ועוקב אחר ההליכים המשפטיים בפרשה. כשצפיתי בסרט נזכרתי בספרה הבדיוני ומעורר האימה של אמנדה דונוהיו, "חדר" (לביקורת על הספר:
לחצו
), שייתכן כי המקרה של ג'ייסי לי דוגארד היה אחד ממקורות ההשראה לו. הסרט, שמתחקה אחרי הסיפור האמיתי הוא מותחן מהחיים - מרתק, מבהיל, מזעזע, מורט עצבים, מעורר פחד ותסכול. ולמרות שיש בו לכאורה סוף טוב, זהו סוף עצוב וכואב, שאינו מצליח להשיב לשאלה, "איך זה קרה?" "שבויה 18 שנה - סיפורה של ג'ייסי לי", ערוץ 8 בכבלים, יום ה', 3.2, 21:30. הפקה ובימוי: ניק לונדון; עורכים: אנדרו ווילסמור, כריס סקפילד; קריינות: קרוליין כץ. אורך הסרט: 49 דקות
עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: ברבור שחור

ביקורת ספר: הנה הוא נעלם

ביקורת קולנוע: עותק נאמן למקור

ביקורת תיאטרון: שיינדלה

ביקורת ספר: הנאום הסודי