מגיבור נערץ לרודן עריץ

"מקבת". צילומים: ז'ראר אלון 

אחרי "המלט" ופרויקט ה"ריצ'רדים" של וויליאם שייקספיר, מגיע תורו של "מקבת" בתיאטרון הקאמרי. אולם הקאמרי 3, שעוצב בעבר במיוחד בעבור "המלט" בפרשנות התיאטרונית של הבמאי עמרי ניצן, עבר עכשיו עיצוב מחדש לכבוד המצביא הסקוטי הנערץ, שמתפתה לנבואות שלטון, חומד את המלוכה ונוטל אותה לעצמו בכוח רצחני, וגם הפעם - על פי תפיסתו ופרשנותו היצירתית של ניצן. הבמה ממוקמת בחזית (אם כי היא לגמרי לא סטטית), אבל את מושבי הקהל המשופעים מפלחים שני מסלולים שבהם עולים ויורדים, נכנסים ויוצאים השחקנים, ובהם גם מתחוללות חלק מההתרחשויות. וכך, שוב, מטשטש ניצן את הגבולות המוסכמים בין קהל ובמה, והופך את הקהל לחלק מההצגה. או להפך.

החיבור בין ניצן - כמנהל אמנותי וכבמאי - לשייקספיר בפרט ולקלאסיקה בכלל הוא סיפור רב שנים, שלאורכן הצליח ניצן להוכיח לא רק מחויבות אמנותית לקלאסיקה, אלא יצירתיות רבה וכישרון להפוך אותה לחלק מוצלח ומצליח ברפרטואר תיאטרוני. אל "מקבת" ניגש ניצן חמוש בארגז הכלים האמנותי, היצירתי והעשיר ברעיונות שלו, מגובה כדרכו בצוות יוצרים שמסייעים לו לתרגם הכול לשפה תיאטרונית אחת, שבה כל האלמנטים משתלבים ומשלימים אלה את אלה.

מבחינה זו התוצאה מרשימה, מרתקת בלי הפסקה ומתוזמרת היטב. שפת הגוף, על כל שימושיה, משלימה את השפה המדוברת; הבחירות המוזיקליות מעבירות מסרים שמשלימים את המילוליים; התלבושות, האביזרים והפעלולים מדברים בין השורות, מעצימים שתיקות ותחושות; התאורה יוצרת ומפוגגת אשליות. כך, לדוגמה, יש מקלחת של מים ומקלחת של דם, אלונקות ומחולות, סככת יער ירוקה שכולה תאורה הנפרסת מעל הקהל; שלוש הנשים המוזרות (המכשפות) מזמזמות את "don't worry, be happy" (של בובי מקפרין) ברגע מצמרר, וצמד רוצחים שבאים לחסל את אשתו וילדיו של מקדאף עוטים מסכות נוסח דיסני ופונים לילדה בטון מתקתק "איפה אבא?", בסצנה מקפיאת דם.

דורי פרנס תרגם את המחזה לשפה שנותרת נאמנה לשייקספיר, ועם זאת נגישה. פרנס מאופק הפעם, במובן שאין בתרגומו השתוללויות או התחכמויות של ממש, מן הסתם במכוון, אולי בגלל שמדובר בטרגדיה כה אכזרית ומדממת. הבלחות של שובבות לשונית יש בעיקר בעמדת הקומיק ריליף שאוחז אלון דהן כסייטון, משרתו של מקבת. להקת השחקנים, שחלקם מגיעים היישר מפרויקט הריצ'רדים של התיאטרון וניכר שהם חשים בנוח במגרש הקלאסי, מתפקדת כאנסמבל מלוטש ומתואם היטב.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

ליידי מקבת היא רות אסרסאי, שחקנית בעלת כישרון מוכח, שעושה הכול נכון - אבל לא מצליחה להתעלות, או לעצב דמות משכנעת בעוצמותיה הפנימיות כקונטרה למקבת. לטעמי, היא נותרת כל הזמן שחקנית שמגלמת את ליידי מקבת, ולא ליידי מקבת.

הייתי מרותקת למתרחש על הבמה וברחבי האולם לאורך ההצגה כולה, וכשיצאתי המשיכו המראות, המעמדים והמסרים - הגלויים והסמויים - להעסיק אותי זמן רב. אין ספק ש"מקבת" בהפקה הזו הוא חוויה מאתגרת, עשירה, מעניינת ומלוטשת. ובכל זאת, חסר לי בה משהו - חסר לי חשמל. אותו חשמל שהופך הצגה טובה לחוויה מדהימה. קצת כמו ההבדל בין ארוחה טובה שעשויה מכל החומרים הנכונים והיא טעימה מאוד, לבין ארוחה שמעוררת גניחות בכל נגיסה והצטעפות של העיניים עם כל זיכרון שלה.

שורה תחתונה: הפקה מאתגרת, עשירה, מעניינת ומלוטשת.

"מקבת", התיאטרון הקאמרי. מאת: וויליאם שייקספיר. תרגום: דורי פרנס; בימוי: עמרי ניצן; תפאורה: מיכאל קרמנקו; תלבושות: אורנה סמורגונסקי; תאורה: קרן גרנק; עיצוב סאונד: ישי חממי; מוזיקה מקורית ועיבודים: עמית פוזננסקי; כוריאוגרפיה: מירי לזר; קרבות במה: גנאדי בביצקי; שפה ודיבור: נגה אשד; דרמטורגיה: עירא אבנרי. משתתפים: גיל פרנק, אוהד שחר, רות אסרסאי, אלי בורנשטיין, דודו ניב, ערן מור, אלון דהן, שמחה ברבירו, יובל סגל, בני אלדר, נעמה שיטרית, עדנה בליליוב, רונה לי שמעון, ירדן ברכה. משך ההצגה: כשעה ו-40 דקות, ללא הפסקה

עוד על תיאטרון:

מצחיקה מטריקת הדלת הראשונה

סקס, צחוקים וגברים בחצאיות

 מה זאת אהבה