מה הקשר בין צפייה מרובה בטלוויזיה לבריאות המוח?

רובנו כבר שמענו שישיבה ממושכת אינה מיטיבה עם הבריאות. אלא שמחקר חדש מעלה אפשרות מעניינת: ייתכן שלא רק משך הישיבה חשוב, אלא גם מה שאנחנו עושים בזמן שאנחנו יושבים. צפייה פסיבית וממושכת בטלוויזיה, כך עולה מהמחקר, אינה בהכרח דומה לישיבה המלווה בריכוז, בפתרון בעיות או בפעילות מחשבתית.

המחקר, שפורסם ביולי 2026 בכתב העת המדעי Alzheimer’s & Dementia, התבסס על נתונים ממחקר האוכלוסייה האמריקאי ארוך הטווח ARIC. החוקרים בחנו את הקשר בין שני סוגים של התנהגות יושבנית באמצע החיים – צפייה בטלוויזיה בזמן הפנוי וישיבה בעבודה, לבין מבנה המוח שנמדד שנים רבות לאחר מכן.

כך נערך המחקר

במחקר נכללו 1,712 נשים וגברים ללא דמנציה. גילם הממוצע בתחילת המעקב היה 53, ו־57% מהם היו נשים. בשנים 1987–1989 התבקשו המשתתפים לדווח באיזו תדירות הם צופים בטלוויזיה בזמנם הפנוי ובאיזו תדירות הם יושבים במהלך יום העבודה. התשובות לא נמדדו במספר שעות, אלא בקטגוריות של תדירות, מ״אף פעם או לעיתים רחוקות״ ועד ״לעיתים קרובות מאוד״.

כ־24 שנים לאחר מכן, בשנים 2011–2013, עברו המשתתפים בדיקות MRI של המוח. החוקרים בדקו את נפחם של אזורים שונים בקליפת המוח ומתחתיה, ובהם אזורים המעורבים בזיכרון, בתכנון, בקבלת החלטות ובעיבוד מידע חזותי.

בנוסף נמדד נפחם של מוקדים המכונים ״אותות יתר בחומר הלבן״ - אזורים הנראים בהירים בסריקת MRI ועשויים להעיד על פגיעה בכלי הדם הקטנים במוח. עומס גבוה יותר של מוקדים כאלה נקשר במחקרים קודמים לירידה קוגניטיבית, לשבץ ולדמנציה, אך כשלעצמו אינו מהווה אבחנה של אחת המחלות הללו.

מה מצאו החוקרים?

בהשוואה למשתתפים שדיווחו כי הם צופים בטלוויזיה לעיתים רחוקות או כלל לא, אלה שדיווחו על צפייה ״לעיתים קרובות מאוד״ הציגו כעבור יותר משני עשורים נפח קטן יותר בכמה אזורים במוח.

בין השאר נמצאו הבדלים באונות המצחיות, המעורבות בתכנון, בקבלת החלטות ובתפקודים ניהוליים, ובאונות העורפיות, המשתתפות בעיבוד מידע חזותי.

נפח קטן יותר נמצא גם בקבוצה של אזורים שהחוקרים הגדירו כ״אזורי חתימה של מחלת אלצהיימר״ - אזורים הנוטים להיות רגישים לשינויים מוקדמים במחלה, ובהם ההיפוקמפוס ואזורים נוספים הקשורים לזיכרון ולעיבוד מידע. בקרב הצופים התכופים מאוד נמצא גם נפח גדול יותר של אותות יתר בחומר הלבן.

הקשרים נשמרו גם לאחר שהחוקרים הביאו בחשבון מגוון גורמים שעשויים להשפיע על בריאות המוח, ובהם גיל, השכלה, פעילות גופנית וגורמי סיכון מטבוליים וכלי־דמיים. עם זאת, התאמה סטטיסטית אינה יכולה לשלול לחלוטין את השפעתם של כל ההבדלים בין המשתתפים.

ומה קרה אצל מי שישבו בעבודה?

כאן התקבלה תמונה כמעט הפוכה. ישיבה מרובה בעבודה נקשרה בחלק מהניתוחים לנפח גדול יותר באזורים מצחיים, עורפיים וקודקודיים ולנפח קטן יותר של אותות יתר בחומר הלבן.

החוקרים מציעים הסבר אפשרי: עבודה בישיבה עשויה לכלול ריכוז, תכנון, פתרון בעיות, תקשורת וקבלת החלטות, ולכן היא עשויה להיות פעילה יותר מבחינה קוגניטיבית מצפייה פסיבית בטלוויזיה.

חשוב להדגיש שזהו הסבר אפשרי בלבד. המחקר לא מדד בפועל עד כמה עבודתם של המשתתפים הייתה מאתגרת מבחינה מחשבתית, ולכן אי אפשר לקבוע שהאתגר הקוגניטיבי הוא שגרם להבדלים. ייתכן גם שאנשים שעבדו בעבודות משרדיות נבדלו מאחרים בהשכלה, במצב הבריאותי, בתנאי החיים או בגורמים נוספים שלא נמדדו במלואם.

כאשר החוקרים בחנו נשים וגברים בנפרד, רוב הקשרים בין הרגלי הישיבה לבין מבנה המוח היו בולטים יותר בקרב גברים. אצל נשים לא נמצאו, לאחר התיקונים הסטטיסטיים, אותם קשרים אזוריים מובהקים. החוקרים אינם יודעים עדיין מדוע, ומדגישים שנדרשים מחקרים נוספים לפני שמסיקים שגברים אכן רגישים יותר להשפעה אפשרית של צפייה מרובה בטלוויזיה.

מה מגבלות המחקר?

למחקר היו גם כמה מגבלות חשובות: הרגלי הצפייה והישיבה דווחו על ידי המשתתפים ולא נמדדו באופן אובייקטיבי; השאלון בדק תדירות ולא מספר שעות; לא נערכה סריקת MRI בתחילת המחקר, ולכן לא ידוע אם הבדלים מסוימים במבנה המוח כבר היו קיימים; והרגלי החיים עשויים להשתנות מאוד במהלך 24 שנות מעקב.

נוסף על כך, המחקר לא בדק באילו תוכניות צפו המשתתפים, אם הצפייה הייתה פעילה או לוותה בשיחה, ומה הם עשו בשאר שעות הפנאי.

אז מה אפשר לקחת מהמחקר לחיי היומיום?

אין צורך להיפרד מתוכניות אהובות. המסר המעשי והמאוזן יותר הוא לא להפוך את הצפייה הפסיבית לברירת המחדל של שעות הפנאי, ולשלב במהלך היום פעילויות מגוונות שמפעילות את הגוף, את החשיבה ואת הקשרים החברתיים.

אפשר, למשל, להחליף חלק מזמן המסך בקריאה, בלימוד נושא חדש, במשחקי חשיבה, ביצירה, בנגינה, בשיחה או במפגש חברתי. 

כדאי גם לקטוע ישיבה ממושכת בתנועה מדי פעם ולשמור על פעילות גופנית סדירה בהתאם ליכולת ולמצב הבריאותי. ארגון הבריאות העולמי ממליץ למבוגרים, ובהם בני 65 ומעלה, לצבור 150–300 דקות בשבוע של פעילות אירובית בעצימות בינונית, או 75–150 דקות בעצימות גבוהה, ולשלב אימוני כוח. בגיל מבוגר מומלץ להוסיף גם פעילות המדגישה שיווי משקל וקואורדינציה.

השורה התחתונה

המחקר אינו מוכיח שטלוויזיה גורמת להתכווצות המוח ואינו אומר שכל ישיבה מול מסך מסוכנת. הוא כן מחזק רעיון חשוב: כשמדברים על אורח חיים יושבני, ייתכן שלא די לשאול כמה זמן אנחנו יושבים, כדאי לשאול גם מה אנחנו עושים בזמן הזה.

שעות הפנאי שלנו יכולות לכלול לא רק צפייה, אלא גם למידה, סקרנות, יצירה, תנועה ומפגש עם אחרים. עבור המוח, ייתכן שההבדל הזה משמעותי.