מה יגידו הילדים

"מדליה להארי". צילומים: כפיר בולוטין 

"מדליה להארי" הוא מחזה אמריקני שלכאורה נוגע בסוגיות מורכבות, טעונות וכבדות משקל, כמו הזדקנות וזקנה, יחסי הורים וילדים בוגרים, בדידות, אהבה וזוגיות, אבל בעצם מדובר בקומדיה רומנטית קלאסית - כולל הסוף הטוב - שהטוויסט בה הוא שצמד המתאהבים הם שני קשישים שמכירים בבית אבות, והמתנגד לקשר אשר מנסה לסכלו הוא דווקא נציג הדור הצעיר, בנה של האישה (שבעצמו מתקשה בזוגיות שלו).

"מדליה להארי" הוא מחזה קטן שמרפרף במגע נוצתי, לא מזיק או מעמיק, על נושאים גדולים, שנועד בעיקרו לשמח לב צופה, לגרום לו לצאת מהאולם בהרגשה טובה, בתחושה שסוף טוב - הכול טוב. בטרמינולוגיה המקצועית, מחזות וסרטים מהסוג הזה מכונים feel-good, כי מטרתם לגרום לצופה לצאת מסופק ובמצב רוח טוב. וככזה, "מדליה להארי" בהחלט עושה את שלו. ראיתי אנשים שמחים ומרוצים יוצאים מן האולם.

במרכז העלילה ניצבת גברת פלדמן, קשישה יהודייה ונרגנת העומדת על גינוני כבוד וביניהם הפנייה הרשמית הזו אליה, אשר מתגוררת בבית אבות מצוין באדיבות בנה הארי, חזאי בטלוויזיה ובעל יומרות (נעדרות אחיזה במציאות) לקריירה של קומיקאי. כמקובל בדינמיקה משפחתית מעין זו, הארי מתייצב לביקור אחת לכמה שבועות, ובמפגש בין האם ובנה היא מקטרת ונוזפת, הוא מתלונן ומתגונן, ושניהם מתחזקים בעוד קצת חומצה את הקשר ביניהם, המשופע ברגשי אשם, במחויבות ובחמיצות.

הארי, הבן שכבר לא ילד, הוא לא רק קומיקאי-חזאי מתוסכל שאחרי 15 שנות קריירה מקומית סתמית (ועל כך המדליה שקיבל) מוצא עצמו באותה משבצת, רק במקום אחר (פלורידה), הוא גם לא ממש מוצא עצמו במערכת יחסיו עם פאולה, חברתו חדת הלשון וקצרת החצאיות, שרוצה לדעת יחסינו-לאן.

עבודה אנגלית

קסמי הכפר

שיפוץ הרסני

הזיה שנוגעת במציאות