מה נשים באמת רוצות?

לכבוד יום האישה הבינלאומי, תרשו לי לנצל את הקשב-הפרו-נשי לרגע, כדי להעיר כמה הערות, שיאירו את עיני מי שאינם מבינים מדוע ולמה היום הזה עדיין נחוץ. או במילים אחרות: מה נשים באמת רוצות.

אנחנו רוצות חינוך מחדש. של כולנו, גברים ונשים. על פניו, זה אולי נשמע קצת אוטופי (כמו הדרישות של ביבי מאירן), אבל אם עוצרים ופורטים את זה למרכיבים, זה הרבה יותר פשוט. אפילו מעשי. הגיע הזמן למשל, להגדיר אחרת את המשולש ילדים-בית-קריירה. ילדים אינם אחריותה של אם בלבד, יש להם גם אבא. וכמו שנדרשו שניים-לילד לפני ההיריון, נחוצים שניים גם אחרי הלידה. קוראים לזה הורות. ובמילים פשוטות: ילד חולה איננו בעיה בלעדית של אימא; והחלפת חיתולים (גם עם קקי) אינה פוגעת בעור הגבר יותר מאשר בעור האישה.

 לא לזה התכוונו. באמת. 

המונח קריירה חייב להיתפס כזהה לגבי שני המינים. הוא איננו אוטומטית חיובי אצל גבר (ועוד יותר כשהוא מרוויח הרבה), ושלילי אצל אישה (ועוד יותר כשהיא בקושי מכסה בהכנסתה את שכר המטפלת). ואין קריירות שלא מתאימות לנשים, יש רק – עדיין – תקרות זכוכית (שיישברו כבר) ותחומים שבהם לנשים הרבה יותר קשה להשתלב מאשר לגברים, וזה ממש לא קשור לכישרון או כישורים מקצועיים. ובמילים פשוטות: עד מתי ליותר מ-50 אחוז מהאוכלוסייה (אנחנו, הנשים) יהיה ייצוג של כ-20 וקצת אחוז בלבד בכנסת?

והבית? למה כשגבר ואישה מחליטים לגור ביחד, חלוקת התפקידים הכמעט-אוטומטית מציבה אותה כאחראית, ואותו כעוזר לה? הכביסה, הכלים, הניקיון, הקניות, הטכנאי של הכבלים, המדביר של הנמלים, הבישול וכל היתר הם משימות בבית של שני בני הזוג. אז תתחלקו – איך שמתאים לכם, אבל תתחלקו. ובמילים פשוטות: גברים יקרים, המדליות על הורדת זבל בוטלו. אנחות התפעלות מגבר שעושה סנדוויץ' לילד נמחקו מפסקול חיינו. ולהפעיל מכונת כביסה זה לא ביקוע האטום - אם אני יכולה, גם אתה יכול.

כן, אנחנו יכולות לעשות את זה. יהיה נחמד גם לקבל משכורת שווה בהתאם

וכן, אנחנו רוצות שוויון. השגתו, אגב, הייתה המטרה המקורית של היום הזה, כשצוין לראשונה לפני כמאה שנה ובמובנים רבים – שום דבר לא השתנה. שוויון הזדמנויות, ולא רק מהשפה אל החוץ (ע"ע: המודעה נועדה לגברים ונשים כאחד), אלא הלכה למעשה. ושוויון בתנאים, ובשכר, לא רק במשרה, בתפקיד ובהיקף עבודה ואחריות. פערי שכר של 30 אחוז לרעת נשים, על אותה עבודה, זה לא שוויון, זה ביזיון. וזה המצב אצלנו, נכון לעכשיו. ובמילים פשוטות: בוס יקר, אם היא הייתה גבר, לא היית מעז להציע לו שכר נמוך כזה במשרה הזאת. ובהזדמנות זו בוס, גם אל תנסה לחשב בת כמה המועמדת החדשה לתפקיד, וכמה ילדים היא אולי עוד רוצה, בדיוק כמו שזה לא עובר לך בכלל בראש כשיושב מולך גבר.

הידעת? גם בהוליווד נשים מקבלות פחות כסף. פטרישיה ארקט דורשת שוויון, אוסקר 2015

אנחנו גם רוצות להרוג כמה מיתוסים. למשל את מיתוס הסופרוומן, האישה הזאת שמג'נגלת בין ילדים - שהיא מטפלת בהם במסירות, לקריירה – לרוב עצמאית בימינו – שהיא מטפחת לגמרי בעצמה, לבית מתוקתק, בן זוג שהיא מצליחה לשמור בשבילו אנרגיות מיוחדות, ובדקה שנשארת בין כל אלה היא גם יודעת לטפח את עצמה. אז הנה האמת: סופרוומן לא מתה, פשוט כי היא מעולם לא הייתה קיימת. כשם שאין, לא היה ולא יהיה סופרמן. אין דברים כאלה. פנטזיות זה נחמד, אבל הן לא המציאות. וזו, אם מסתכלים לה ישר בעיניים – נראית בכלל לא רע.

סופרוומן? אז זהו, שאין דבר כזה

או מיתוס היופי החיצוני. רק בגיל 20 אפשר להיראות בני 20. גם נשים וגם גברים. הבעיה היא שככל שחולפות השנים, נשים מסתכלות יותר ויותר במראה (רוב הזמן המגדילה) ואינן מרוצות, וגברים מביטים רוב הזמן בנשים. ומתפלאים על הפערים הגדלים בינינו לבין הבר רפאליות של העולם. אבל מה לעשות שכאמור, רק בגיל 20 אפשר להיראות בני 20; בגיל 40, 50 וכן הלאה, אפשר להיראות טוב, אבל לא בני 20. ולא יעזרו כל המנתחים והקרמים והמאמנים והקוסמטיקאיות.

והכי מרגיז הוא שהחברה עדיין מעודדת-עד-לוחצת על נשים למתוח-למרוח לשפץ-ולקצץ, על מנת - כמאמר הפרסומת ההיא לטיפולי-שיפוצים - להרגיש יופי עם הגיל שלהן, בעוד שמוסכם מראש שגברים מרגישים יופי עם הגיל שלהם, בלי לעשות כלום. ובמילים פשוטות: זה לא שאתה מתבגר ואני מזדקנת, זה שאתה שואל אותי איך אני נראית, אבל אין לך מושג איך אתה נראה.

ובמילים הכי פשוטות, מה שנשים באמת רוצות הוא להגיע, במהרה-בימינו, ליום שבו יום האישה הבינלאומי יהיה מיותר, קוריוז נוסטלגי ותו-לא. ועד אז, לא נאבד תקווה ונחייך בתודה, מול עוד ערכת טיפוח, מתנה-ליום-האישה.

עוד באקטואליה