מועדון הספר הטוב: ראיון עם חיים באר

"להוציא אדם מהקשרו" - זה מה שביקש לעשות הסופר חיים באר בספרו החדש, "אל מקום שהרוח הולך", הספר הנבחר של מועדון הספר הטוב של מוטק'ה ועם עובד. להוציא מהקשרו במובן החיובי, כמו שעשה האמן מרסל דושאן שהפך משתנה לפסל "המזרקה" שהוצג במוזיאון. לשם כך הלך באר הכי רחוק שהעלה בדעתו. "הוצאתי מהקשרו את האדם הכי לא גמיש - יהודי חרדי, אדמו"ר, צדיק שיוצא מהקופסה", הוא מספר. לאדמו"ר עולות פנטזיות עם סימוכין בתלמוד, וזה מגרה אותו. מה שהוא חושב ביום בא לו בחלומות בלילה, וסוג החלום שלו מקבל לגיטימציה". האדמו"ר של באר, גיבור סיפורו שעוזב בחשאי את חצרו שבבני ברק למסע בעקבות חלומו בטיבט, הוא גם גבר באמצע החיים, בן 48, שאביו נפטר באותו גיל. כן, מסכים באר, יש פה גם נקודה של חרדת הגיל ומשבר אמצע החיים. "הבסיס ליציאה מהקופסה זה הגיל, ההבנה שאנחנו לא נצחיים". הרעיון למסע החיפוש של האדמו"ר נבט במוחו של באר לפני כשלוש-ארבע שנים, תוך כדי עבודתו על ספרו הקודם. זה התחיל עם הדמות והחיפוש אחרי שור הבר, חיה אגדתית, "אלא שאצל דתיים אין אגדתי, יש קוהרנטי", וכיוון שכך היה לבאר ברור שבעל החיים הזה חי בארץ בעלת הרים גבוהים. הוא החל לערוך תחקיר ואגב כך נזכר ביק, אותה בהמה שחיה במזרח ואפשר למצוא בשמה גם ראשי תיבות "יהודי קדוש", מה שהתאים יופי לאדמו"ר שלו. "כולם חשבו שירדתי מהפסים. אף פעם לא הייתי במזרח. אבל זה היה הגיבור שהחליט, לא אני", הוא מסביר ומרמז בדברים גם לגבי המשך תהליך יצירת הספר, לכתיבתו שנבעה מעצמה, בפרץ ובשטף שלא חווה בעבר. "הסיפור כתב את עצמו", הוא אומר. "הספר היה כולו בראש שלי, הוא קרה תוך כדי כתיבה. עבדתי וכתבתי ולא חזרתי אחורה לקרוא ולתקן עד שסיימתי. זה היה כמו קריאת מגילה, שיש בה חלק פתוח וחלק גלול, לא גלוי, שנפתח תוך כדי קריאה". משהגיע להבנה שהאדמו"ר שלו נוסע בעקבות היק, החל לברר ולהתעניין איך נוסעים ולאן. תחילה סבר שהיעד צריך להיות נפאל, אבל אחרי בירורים נוספים והתייעצות עם מומחי חברת אדמה שמומחים בטיולים כאלה, התברר שהיעד אמור להיות טיבט. שהייתה סגורה בפני תיירים. באר חיכה לחלון הזדמנויות, שנפתח לרגל האולימפיאדה, ולמרות מחאותיה של זוגתו ("היא הזכירה לי שיש לי אסתמה והאוויר שם דליל") החליט לנסוע. הוא הזמין את בנו הצעיר צביקה להתלוות אליו על תקן מלווה-מתעד-צלם, ושכנע חבר חובב הרפתקאות ורופא, מיכאל פייזר, להצטרף גם הוא. כל החוויות הטיבטיות והסיניות בספר, אפשר להבין, מבוססות על ידע אישי מאוד. "נסעתי כאדמו"ר, אבל עוד לא היה לי הסיפור. כל הנסיעה, במשך 20 יום, רשמתי רשמים, מחשבות ואספתי המון חומר. בני צביקה וחברי מיכאל צילמו והיו שניהם מעין תחקירנים שותפים. כשחזרתי, ידעתי שיש אדמו"ר ומקומות שבהם ביקר". באר חזר הישיר להמולת שנת לימודים באוניברסיטה (באר שבע), שם הוא מלמד, ולא נגע בחומר. הוא ידע כי לשם כתיבה הוא זקוק לחצי שנת שבתון לפחות, והיו לו מספר הבטחות להזמנות שנשמעו טובות, "אבל הכול התברר כעורבה פרח, ואני כבר קיבלתי חופשה מהאוניברסיטה ולא היה לי לאן לנסוע".


בשלב זה התגייס למשימה בנו האמצעי, אברהם, שעשה דוקטורט באוסטין שבטקסס, אשר שידך בין אביו לבין מרכז שוסטרמן ללימודי יהדות במקום, וכך קיבל באר מקום מגורים שם, חדר באוניברסיטה וגישה חופשית לספרייה של האוניברסיטה. "הייתה לי הרגשה שאלוהים מחייך אלי", אומר באר שזכה לחצי שנה של שקט באוסטין, מקום "נורא משעמם שהיה לי נפלא". הוא היה לבד - אשתו באה רק לביקור - והתרכז כל כולו בכתיבה. "היה לי חדר עם מיטה, שולחן וחיבור לאינטרנט. בלי טלוויזיה ובלי עיתון. לא התכתבתי, דיברתי עם אנשים בסקייפ. הגעתי באחד בספטמבר 2009 וכבר בטיסה, במעבר באטלנטה, כתבתי את השורה הראשונה של הספר. עד אז לא כתבתי מילה. באחד בספטמבר לפנות בוקר התחלתי בשדה התעופה, ואחר הצהריים כבר כתבתי בחדר שלי. וזו פעם ראשונה שאני כותב ספר במחשב שקניתי במיוחד לשם כך. החלטתי שהפעם אני לא כותב ביד. "קבעתי לעצמי סדרי עבודה וסדר יום. הייתי קם בסביבות ארבע-חמש בבוקר, עובד עד שבע בערך, אוכל ארוחת בוקר, נוסע לאוניברסיטה לספרייה לבדוק ולקרוא חומר. בצהריים, בדרך חזרה, הייתי קונה מצרכים בסופר, ואז הייתי מבשל ואוכל, ישן כשעה וחצי וממשיך לעבוד. בערב היו הנכד או הנכדה מתקשרים להזמין אותי לארוחת ערב והייתי הולך אליהם, יושב ומשחק איתם. הייתי עושה צעדה כל יום, ואז יושב שוב לעבוד עד שעה מאוחרת בלילה. כיוון שאני שומר שבת לא כתבתי בסופי שבוע והלכתי לבית כנסת במקום - יש שם מרכז תרבות יהודי גדול עם כל סוגי בתי הכנסת. לא היו לי חיים אחרים, אבל אלה היו החיים הכי נכונים בשבילי". אחרי שלושה חודשים וחצי היה בידיו כתב יד ראשון גמור. באמצע ינואר 2010 שב ארצה לבת המצווה של נכדתו וחילק עותקים של כתב היד לאנשים שונים, שאת דעתם ביקש לשמוע. אחרי החגיגה המשפחתית שב לטקסס וחזר לעבוד על כתב היד, להכניס שינויים ותיקונים לפי מחברת שבה רשם לעצמו הערות תוך כדי הכתיבה וגם לאור הערות חבר קוראיו הנבחרים. "יש מיתוס שאומר שרומן הוא עבודה של איש אחד. יש בזה הרבה אמת, אבל זו לא כל האמת. כמו שתיאטרון הוא אינטראקציה בין מחזאי, במאי ושחקנים, כך גם בכתיבת רומן יש אינטראקציה, וזה לא משנה את העובדה שאיש לא ייקח ממני, מהסופר, את הספר". עשרה ימים לפני שובו הייתה בידיו גרסה סופית, שכללה את כל השינויים שהחליט להכניס בעקבות תיקונים שלו ו"הפנמת הערות" של אחרים. אחר כך נסע לסדרת הרצאות בברקלי שבקליפורניה, ובעקבות מפגשים ושיחות עם אנשים שם ישב לעשות "ליטוש אחרון-אחרון" בשלושת הימים האחרונים שלו בטקסס. כששב לארץ הביא את כתב היד ל"עורך הנערץ והאולטימטיבי שלי", אברהם יבין, שהודיע לו אחרי שלושה ימים שהחל בעריכת הספר. "התרומה שלו חשובה מאוד. הוא דילל מה שצריך", אומר באר. לתשומת לבם של כל מיני פרחי כתיבה שאינם מבינים כי גם כותבים מעולים זקוקים לעורכים נפלאים.


בסך הכול עברה פחות משנה מרגע שבאר כתב את המשפט הראשון ההוא בטרמינל באטלנטה ועד שהספר הכרוך נשלח בימים אלה לחנויות. "זה קרה בנס", הוא מתחייך, "כי החלטתי לא להיות שמוק, לרוץ קדימה ולכתוב ולחזור ולתקן רק בסוף. להשלים את כל המהלך בלי לחזור, ורק אז לקצר, לתקן להוסיף ולהשמיט". על טיבט, שבה מתרחש חלק נרחב מהעלילה, למד כאמור דרך הרגליים וגם מקריאה. "בחסידות", הוא אומר, "אני עוסק ומתעניין כבר 40 שנה. לפעמים הייתי צריך לחפש ולוודא נוסח שזכרתי". ואכן, יש הרבה ציטטות וסיפורי חסידים בספר שמצטיין גם בלשון ייחודית, שפה גבוהה אבל לא מהסוג הפלצני, כזו שגם אם פה ושם שזורה בה מילה קצת סתומה, היא מתבהרת מתוך הקשרה. כמו להבין משפט בשפה זרה מבלי לדעת כל מילה. ולכך בדיוק, מתברר, הייתה הכוונה: "היה לי ברור שהאדמו"ר שלי הוא בני ברקי אבל מיוחד, כי הוא צריך להיות כזה כדי שיקרה לו מה שקרה, שייצא מהקופסה עם נזירים טיבטים ואהבה. היה עליו להיות מיוחד ולו מבחינת שפה. כי הרי עם אישה ישראלית ובארץ זה לא היה קורה לו. "אז הוא צריך שפה - אנגלית. מכאן הביוגרפיה שלו, שנולד באמריקה, וזה לא מופרך, וכך הדמות יודעת אנגלית, ומידיעת האנגלית שלו יצאה השפה בספר. בבני ברק הוא מדבר עברית, עם אשתו האמריקנית הוא מדבר אנגלית ועם שמחה'לה דנציגר, הגביר שמממן אותו ומעריץ אותו הוא מדבר יידיש. הוא יודע אנגלית, יידיש ועברית, והאפשרויות השונות הולידו משלב. השפות גם הן גיבורות בספר". האדמו"ר גיבור הספר מתאהב בסלנה, הדוקטור לזואולוגיה המצטרפת למסע בעקבות היק. באר מודה שסלנה מאוד מוצאת חן גם בעיניו. "נורא רציתי שההתאהבות בסלנה תהיה חלק ממעשה דתי. הכי ריגש אותי לגלות בזמן ההגהות האחרונות שיצא 'קבלה וארוס', לראות שסוף סוף מישהו ריכז ביחד חומר שמראה עד כמה המקום של אהבה, זכר-נקבה והקשר ביניהם כל כך עמוקים בדת. זה השיקוף של מה שיהודי עושה בתפילה כל הזמן - לייחד, לזווג את השכינה עם הקדוש ברוך הוא כאילו באופן ארוטי, את שני חלקי האלוהות. "אצל האדמו"ר הלב הוא חלק מהמעשה הדתי. הקשר עם סלנה הוא מעשה דתי, לא חטא, תאונה או חולשה אנושית". ובכל זאת, אני אומרת לו, נדרש בסיפור כוח עליון לפתרון. "אני חושב שהוא מבין את חוסר המוצא של האוהבים שלפעמים העולם נגדם", אומר באר. "כתבתי את הספר עם הפנים אל עצמי", הוא מצהיר. "רציתי לפתור כמה שאלות לא פתורות שלי על האם אפשר לצאת מהקופסה, האם יש אפשרות לקונברסיה, להיפוך הלב. המסקנה שלי היא שזה אפשרי, אבל המחיר לפעמים גבוה ביותר. היפוך אמיתי יכול להיעשות, אבל המחיר אדיר".
הספר "אל המקום שהרוח הולך" מאת חיים באר מוצע לגולשי מוטק'ה ב-50 אחוז הנחה: 44.5 שקל במקום 89 שקל, ישירות מהוצאת עם עובד. המשלוח חינם. טלפון להזמנות: ענת: 03-6288524 / 03-5288511 [email protected]

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

חדש: מועדון הספר הטוב של מוטק'ה ועם עובד

ביקורת תיאטרון: הפי אנד; נדל"ן

ביקורת ספר: החקיין

ביקורת קולנוע: אהבה בהחלפה

ביקורת ספר: צל של מלאך