מוצאת את הטבע בבית

סימה מזור קוראת למתחם הדיור המוגן נורדיה, שבו היא גרה, "סניף של גן עדן". כאן היא חברה במעגל תופים, שרה במקהלה, רוקדת ומעבירה שיעור מחול. "עשיתי פה סנפלינג בגלבוע, רפטינג בירדן. זה מחזיר את קצב החיים ללב. אני לא מרגישה את גילי", היא אומרת.

לכבוד פורים תיכננה הופעה קצרה עם שתי דיירות נוספות, רחל ריבק ותמי בן-יעקב, זמרת הגבעתרון. הן רקדו לצלילי השיר "הורה" (ביצוע מקורי: אבי טולדנו). "קיבלתי מכתב תודה על ההופעה, שהסתיים במלים 'בתודה מהבית בנורדיה'", היא מספרת. "עניתי להם שהבית בנורדיה הוא הבית שלי ולכן אני מוכנה לעשות עבורו כמו שהוא עושה עבורי".

את אירועי הספורט שהדיירים משתתפים בהם, למשל צעדת הגלבוע, מלווה קבוצת מעודדות שסימה הקימה, עם תופים ופונפונים.

מטיילים בטבע. צילום: באדיבות מגדלי הים התיכון

הכפר מציע מבחר אפשרויות דיור, מדירות בסטנדרט גבוה ועד בתים צמודי קרקע. סימה בחרה באפשרות האחרונה: "כשעזבתי את זכרון בני המליץ שאקח בית גדול, 'שלא תצטופפי והכתפיים תיגענה בקירות'", היא אומרת. "היו לי גם המון דברים שלא יכולתי להיפרד מהם, ריהוט, בגדים שלבשתי בהופעות. בחרתי בית צמוד קרקע נהדר של ארבעה חדרים עם מרפסת, גינה וחדר שירות. אנשים לא יכולים להאמין, כשמדברים על 'דיור מוגן' ו'בית אבות' שזה בית גדול, מלא פסלים, ציורים וצילומים. בגינה אני מגדלת צמחים ותבלינים".

לתת לטבע להצטלם

סימה, רקדנית ומורה למחול, גרה בכפר מזה שלוש שנים. היא עברה לכאן מהבית הגדול והיפה בזכרון יעקב שהקימה עם בעלה האהוב לו, טייס באל על. היא עצמה רקדה בלהקה של גרטרוד שטראוס האגדית, רקדה בהצגות ולמדה בלט גם בלונדון. "חנה מרון למדה אצלי עם הבנות שלה, היה לי סטודיו מדהים והנחיתי ערבי פולקלור לתיירים. אני מודה לאל על חיים מלאי הרפתקאות".

מזור רוקדת. צילום: באדיבות מגדלי הים התיכון

לסימה ולו היו נישואים נהדרים שנמשכו 53 שנים. התחביב של בני הזוג מזור היה ים, הפלגות וסקי מים. באופן טרגי גרם התחביב הזה למותו של לו, שקיבל מלנומה בעקבות החשיפה הרבה לשמש.

"כשהוא נפטר ניסיתי להישאר בבית אבל בני דאג מאוד שהייתי לבד. עשינו סיור בכל סוגי הדיור המוגן וכשהגעתי לכפר הגמלאים מגדלי הים התיכון אמרתי לעצמי, זה המקום. יש כאן עצים, פרחים, חוגים, הרצאות, כל פעילות גופנית שאפשר, טיולים".

אבל התחביב העיקרי שלה הוא צילום. היא התחילה לצלם ספינות, ארצות ואנשים עוד בהפלגות עם בעלה. כשהגיעה לכפר הצטיידה במצלמה חדשה וטובה: "אני מכורה לצילום. מי שמצלם רואה הרבה יותר מאלה שלא מצלמים. את כל הזמן תרה, מחפשת את הציפור, היונה, אפילו הזבוב. יש לי מכונית ואני נוהגת אבל אני לא אסע לבד לחולה ואני מוצאת את סיפוקי לצילום כאן. יש לנו בריכת שחייה ענקית שמצטלמת יוצא מן הכלל. יש שדרה עם עצי כליל חורש שמתחילים לפרוח. יש שתי מזרקות שמצטלמות נהדר. אני מצלמת גם זריחה או שקיעה. אני מצלמת, מעבירה למחשב, עושה עריכה אבל בלי פוטושופ. אני אוהבת טבעי".

בתמונות הרבות שהיא מצלמת יש המון טבע ובעלי חיים שנמשכים לשטחים הפורחים, מציפורים וחרקים ועד חתולים.

פתאום אני עפה לאפריקה

לסימה שלושה נכדים ונין והיא אוהבת לארח אותם. על אנשי הצוות בכפר יש לה רק מילים חמות, "הם מסורים מאוד. יש קצינת תרבות שמארגנת טיולים והרצאות. כל חג מעטרים את המקום, יש לה טעם מצוין", היא מחמיאה. "המנהל מאוד עדין. יש עוזרת לבית וגננים לגנים הציבוריים. הקב"טים עושים סיורים ושומרים וגם נותנים עזרה אם צריך. מי שקשה לו להגיע להרצאה בבית המרכזי יכול לקבל קלנועית. באמת משתדלים לעשות את החיים שלנו הכי נוחים, הכי מעניינים".

לדבריה, המנוע שדוחף אותה להמשיך להיות פעילה ולהרגיש צעירה, הוא הסקרנות הפנימית. "בוער בי לעשות, לגלות עוד שטחים. למשל קודם לא תופפתי בתופים ועכשיו יש לי תוף בבית ושיעור פעם בשבוע. את לא יכולה לתאר לך את ההרגשה כשהידיים נוגעות בעור התוף, פתאום אני עפה לאפריקה. את לא יושבת בכורסה ורואה טלוויזיה כל היום. יש מה לעשות. אני אומרת תודה לאל שלוש פעמים ביום".

לפרטים נוספים אודות מגדלי הים התיכון לחצו כאן