מות הבנים: גולשי מוטק'ה כותבים

השיר של אייל יפרח ז"ל 

במשך תשעה עשר יום עקבה המדינה כולה אחר אירוע חטיפת הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. אתמול נמצאו גופותיהם. הכאב והזעזוע קשים. הבלוגרים של מוטק'ה כותבים על תחושותיהם. לפניכם מבחר קטעים. את כל התגובות תוכלו לקרוא בעמוד הבלוגים שלנו.

וכמובן, אם אתם רוצים להגיב לאירוע אתם מוזמנים לכתוב בלוג או לדבר על הנושא עם גולשים אחרים בקהילת "הפרלמנט של מוטק'ה".

כותבת טובה פריש:

תחילה לא רציתי לכתוב... אך הבוקר, כשפתחתי את העיניים והדבר הראשון שעלה במחשבתי היה שמצאו את הנערים ובאיזה מצב, בניגוד לכל בוקר שאני מתאמצת לחשוב רק על משהו נעים, הרי גם אחר כך לא יכולתי להתרכז, אלא בנושא הזה. אני בטוחה שכולנו או רובנו כך. חשבתי שאם אכתוב יקל עלי. אז אני כותבת מתוך צורך נפשי, אם אפשר"להוציא"מעט מהכאב.

...לא הייתה זו מילה שחוקה שאמרו שכל העם עם ההורים השכולים. הרגשתי איתם. הצער, הכאב, הדימיון הראה לי כל מיני אופנים בהם יכלו הנערים להימצא בשטח.

הניגוד בין התצלומים של הנערים המחייכים בתמימות נערית לבין מה שקרה היה גדול מדי והגביר את הכאב. אף אחד אינו יכול לדמות לעצמו כאב של הורה שגידל ילד ללכת, לדבר, לאכול, הביא אותו לגן והלאה. רק מי שעבר את זה באמת. אבל הכאב הוא כמו לאבד בן דוד קרוב. אני בטוחה שכולם מרגישים כך...

אני בטוחה שכולנו כואבים. אני חושבת שכל אחד שכואב לו ולחוץ מהמחשבות, עדיף שיכתוב על זה. זה עוזר מעט. עצם זה שסיפרתי לכם זה מקל עלי מעט. אז ספרו גם אתם.

גם אתם רוצים להגיב לאירוע? אתם מוזמנים לכתוב בלוג במוטק'ה

רוצים לדבר על הנושא עם גולשים נוספים? היכנסו לקהילת "הפרלמנט של מוטק'ה"

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק