מיץ' אלבום: ההספד שהוביל לספר

"עם ההזדקנות אנחנו מסוגלים להתמודד. הבעיה היא הז?קנה", כך אומר הרב הקשיש אלברט לואיס, רב של קהילה בניו ג'רזי, למיץ' אלבום, סופר רב מכר (26 מיליון עותקים מספריו נמכרו בעולם) שגדל והתחנך בקהילתו, באחד משורה של מפגשים ביניהם שהתפרסו על פני שמונה שנים, אשר מונצחות בספר "אם רק נאמין" (הוצאת מטר). מהדהד מוכר? לא פלא: אלבום, 52 החודש, הוא הסופר החתום על רב המכר הבינלאומי הענק של העשור, המאה והאלף הקודם, "ימי שלישי עם מורי" (יצא ב-1997, שהה 205 שבועות ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", נמכר ב-14 מיליון עותקים ותורגם ל-41 שפות, ביניהן עברית), ספר שהתבסס על שיחותיו עם מי שהיה המרצה שלו לסוציולוגיה באוניברסיטת ברנדייס, פרופ' מורי שוורץ שחלה ומת ממחלת ניוון שרירים, ואשר הוגדר כשיחות של "איש צעיר, איש זקן ומשמעות החיים". גם הספר "אם רק נאמין" (שוב ספר עיון אחרי שני רומנים שפרסם אלבום, "חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן" ו"עוד יום אחד") מבוסס בעיקרו על שיחותיו של אלבום עם הרב לואיס, גם הפעם יש לא מעט דיבורים על משמעות החיים, גם אם בעיקר בהקשר האמוני, וגם הפעם מדובר שוב בספר מסוג הספרים שנועדו לעורר השראה. אלא שהפעם, במקביל לסיפורו האישי מול הרב ולשיחותיו עמו, שזור בספר סיפור מקביל - שנהפך גם הוא בעצם לסיפור אישי של אלבום - סיפורו של הכומר הנרי קובינגטון, כומר שחור שהגיע לכמורה רק בגיל מאוחר יחסית, אחרי שנים של פשע, סמים ומאסר, וגם משהגיע - הגיע לכנסייה מטה ליפול ולקהילה ענייה, חלשה ומצומקת. ראשיתו של המסע שהסתיים בספר בפנייתו של הרב לואיס לאלבום בשנת 2000 שיכתוב את ההספד שלו. "חשבתי שזה מעניין שהוא פנה אלי, כחבר הקהילה, להספיד אותו, ולא ביקש מבן משפחה או מחבר. חשבתי שזה נבע מכך שכמי שהקדיש עצמו לקהילתו כרב, הוא רצה לשמוע מה אחד מבני הקהילה יבחר לומר עליו במותו", מסביר אלבום בקומה ה-14 של מלון תל אביבי, מול חלון המשקיף אל הים התיכון. כשלואיס פנה אליו הייתה הבקשה, בהתחשב בגילו של הרב, הגיונית. אלבום ביקש להיפגש איתו כמה פעמים כדי להכיר מקרוב את האיש שתמיד כיבד וזכר מילדותו כדמות סמכותית, איש אלוהים כמעט גדול מהחיים. אלא שהחודשים התארכו לשנים - שמונה, למען הדיוק. "שמונה שנים התכוננתי, אבל בסוף הוא בעצם מת פתאום. היו לי המון רשימות וחומרים, אבל בסוף כתבתי את ההספד במטוס, בדרך ללוויה, בכתב יד מלא חיצים ומחיקות שקיוויתי שאצליח לקרוא".



עמדת בציפיות לדעתך?
"אני לא יודע. המשפחה הייתה מרוצה, וזה מדד מסוים. וכשקראתי את ההספד בספר, הרגשתי שהוא בא מהלב, וזה בעצם מה שהספד צריך להיות".
אתה מבין למה הוא פנה דווקא אליך, חבר קהילה שדי התרחק ממנה עם השנים?
"בשמונה השנים שנפגשנו הוא די משך אותי שוב פנימה, אל הקהילה ואל האמונה, ולפעמים אני תוהה אם זה היה חלק ממטרתו. לא אתפלא אם אכן זה כך. הוא היה אדם כל כך לא אנוכי, שאם ראה במעשה הזה דרך לשוב ולקרב מישהו ליהדות פעילה, היה בהחלט עושה את זה ולו רק לשם כך. וכן, בעקבות החוויה המתמשכת הזו אני מבלה יותר זמן בבית הכנסת, וגם בכנסייה של הכומר הנרי בדטרויט, שבה אני פעיל, אני מרגיש יותר בקשר עם אלוהים ואני מתפלל יותר. לא נעשיתי יותר דתי, נעשיתי יותר בעל אמונה. "אל תשכחי שעד סוף התיכון למדתי חצי יום בעברית, גם לימודי דת. במשך השנים התרחקתי, אבל החזרה לא הייתה צעד מאוד קיצוני. היום אני מגייס כספים לבית הכנסת, אני מחובר יותר ליהדות שלי. אפילו ההגעה שלי לישראל היא חלק מההתקרבות ליהדות ולשורשים", הוא אומר. לאחרונה ביקר כאן לפני יותר מ-30 שנה. הפעם הגיע עם אשתו. "הרב לואיס נהג לבוא לישראל בכל שנה, יש לו בת שחיה כאן, היה לו כאן בית, הוא הרבה לדבר על המדינה ועל הקשר שלו אליה, ואני חווה את ישראל קצת דרך עיניו, מבקר במקומות שהיה בהם ודיבר עליהם, בבית שבו גר. "הקשר עם הרב גם מחק חלק מהציניות שלי", מצהיר אלבום, שבנוסף להיותו סופר, תסריטאי ומחזאי - ההצגה "ימי שלישי עם מורי" מועלית עכשיו בתיאטרון הקאמרי - הוא גם, ועוד קודם, עיתונאי בעל טור ספורט פופולרי, מקצוע שנחשב די ציני כשלעצמו. "ציניות היא המחסום הכי גדול בדרך לאמונה, הרעל המרכזי שמונע אותה. יש רבים שעושים כסף מהצהרות שדת כזו או אחרת היא הדבר הנכון להאמין בו, או לחילופין שכל דת היא בזבוז זמן, והם כולם ציניים באותה מידה.


"לפני עשר שנים הייתי בעצמי די ציני כלפי מאמינים, ודי קל להיות ציני כלפיהם באמריקה נוכח תופעות כמו מטיפים טלוויזיוניים שסרחו ומעלו אך נותרו חסרי בושה, או תופעת הכמרים שהתברר כי התעללו וניצלו מינית נערים צעירים. אבל לכשהתחלתי לבלות זמן עם הרב לואיס והכומר הנרי, כשראיתי אותם מחוץ לבית הכנסת והכנסייה, לא מול קהל אלא אחד על אחד מול חברי קהילה, הרב למשל, שגם אחרי שפרש מתפקיד רשמי הקדיש שעות לשיחות עם חברי קהילה מזדקנים, או הכומר שנשאר לשמור בלילות בכנסייה הפרוצה על חסרי בית שישנים בה, כשרואים אותם כך, הרחק מעין הציבור, קשה להישאר ציני, כי אלה פשוט מעשים טובים, מעוררי השראה". לאלבום חשוב להדגיש שהספר החדש איננו "ימי שלישי 2", וכי לולא היה נתקל בכומר הנרי ובסיפורו, לא היה הופך את אוסף רשמיו ורשימותיו מהמפגשים עם הרב לואיס לספר, "למרות התובנות המחכימות. עד שלא נעשיתי פעיל בכנסייה לא חשבתי להפוך את זה לספר. לא רציתי לכתוב ספר על אמונה, כי יש הרבה כאלה והם בדרך כלל נוקטים עמדה של דת או של אמונה אחת, מדגישים למה היא הצודקת ואחרות לא, או לחילופין למה כל דת היא טיפשית. לא הכרתי ספר על שתי דתות, שמציב במרכז את הדמיון ואת החיבור ביניהן. האלמנט הזה יצר בעיני בידול מספיק מ'מורי', ולכן כתבתי את הספר". אפשר להבין את אלבום ואת גישתו ובכל זאת, ועם כל הכבוד לסיפורו המדהים כשלעצמו של הכומר הנרי המובא בספר ולסיפור מעורר ההערכה לפועלו של אלבום לטובת נזקקים בכנסייה לצד פעילותו בקהילת בית הכנסת, הדיאלוג שלו עם הרב המזדקן, על תובנותיו והארותיו, הם לב הספר ועיקרו. אלבום מנציח את הדברים בדיוק כפי שעשה ב"ימי שלישי עם מורי", וכשם שהצליח שם לתווך היטב את התבונה, התובנה וחוכמת החיים של האיש המבוגר, שהיה סוג של מדריך לחיים, מנטור, כך הוא עושה זאת גם כאן. בין היתר הם מדברים על זקנה והזדקנות ועל יחסה של החברה כיום למבוגריה. "אני לא יודע מה המצב כאן, אבל בארצות הברית אין ספק שיש הערצה וסגידה עד כדי טיפשות לנעורים ולצעירים", אומר אלבום. "יש לצעירים יכולות וכישרונות, הם אנרגטיים אבל גם טיפשים, אין להם חוכמת חיים. אנחנו לא מעריכים מספיק את החוכמה שבאה עם הגיל, יש חשש ורתיעה מהחוכמה הזו שמזוהה עם סוג של כליה, התבלות וריקבון. "תסתכלי סביב - הכול מכוון לסגידה לנעורים, כל הזמן דוחקים בך להישאר צעיר. במראה, למשל, אומרים לך תעשה כושר. אם אתה מתחיל להקריח - תעשה השתלת שיער, יש לך קמטים - תעשה ניתוחים פלסטיים. בגיל 50 מצפים שתחליף את האישה לצעירה יותר, שתקים משפחה חדשה, צעירה יותר. תרבות הצעירים שולטת - אי אפשר להיות צעיר מדי או רזה מדי. הכול נועד להישאר צעירים, להימנע מהמוות, כי בלבלנו את התבונה ואת החוכמה שבאות עם הגיל עם הפחד מפני המוות. "אבל כולנו נזדקן ונמות בכל מקרה, ואנחנו זקוקים לחוכמה ולתבונה האלה כדי להזדקן בכבוד וליהנות מהחיים. גם למורי שוורץ וגם לרב לואיס היה מה לתרום לצעירים כדי שיידעו להעריך את החיים. ההתעלמות מאנשים כמוהם היא הטיפשות. צריך רק להקשיב להם, ואני יכול להעיד על עצמי שתמיד הקשבתי למבוגרים ממני, בעלי ניסיון וחוכמת חיים. כי להקשיב לאדם כזה זה בעיני כמו להקשיב לאיש שנמצא בתוך חדר ומסביר לך איך להיכנס כשאתה בחוץ. הסגידה העיוורת לצעירים והדחייה של מבוגרים היא התגלמות הטיפשות בעיני".
עוד על תרבות ובידור:

פסטיבל ישראל: משייקספיר עד אלתרמן

ביקורת קולנוע: אמהות וילדים

ביקורת ספר: מעגל מכושף

ביקורת תיאטרון: משרתם של שני אדונים

ביקורת ספר: ויום אחד עוד ניפגש