מישהו אמר ריאליטי?

"הם יורים גם בסוסים". צילומים: יוסי צבקר 

הרומן של הוראס מק'קוי "הם יורים גם בסוסים" מתרחש בתקופת השפל הכלכלי הגדול של אמריקה, כשייאוש ומצוקה היו חלק בלתי נפרד ממציאות היומיום. ב-1969 עשה הבמאי סידני פולאק סרט מצליח ומוצלח על פי הספר. עכשיו מעלים התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה הפקה משותפת של מחזה לפי אלה, שעיבד שלומי מוסקוביץ וביימה דדי ברון. בגרסה שלהם העלילה אמנם מתרחשת בארצות הברית של 1930, במהלך תחרות ריקודים מרתונית אחת, אבל ההקבלות לכאן ולעכשיו ברורות, נוקבות ועגומות. והייאוש, ממש לא נעשה יותר נוח.

מדובר בתחרות ריקודים מרתונית של זוגות אשר בעצם רוקדים את עצמם עד מוות, עד הפרס הגדול, או עד ההדחה האכזרית שעלולה להגיע בכל שלב בדרך, בין אם מטעמי התמוטטות של אחד המשתתפים, הפרה פעוטה של אחד הכללים המופרכים-מפרכים או סתם שרירות לב של המארגים, אם הם חשים כי המתמודד מיצה עצמו בעיני הקהל. על התחרות מנצח המנחה הכול יכול רוקי, יחד עם עוזרו הנאמן רולו. בהדרגה, בין ריקוד אחד לשני, מתגלים סיפוריהם של הזוגות המרקדים והנואשים, שחלקם הגיעו מראש כזוג, אחרים חברו זה לזה לצורך התחרות ואחדים התחברו ממש ברגע האחרון, בתור להרשמה.

רובי ההרה ובעלה מריו מקווים לנצח כדי שיוכלו לממן את התינוק שטרם נולד; הארי, החייל המשוחרר, מבקש לנצח כדי לבנות לעצמו עתיד עם שירלי; אליס, השחקנית האנגלייה, חולמת להגיע להוליווד; מארי, שחברה לבן זוגה רק לצורך התחרות, חושפת לא רק רגליים נהדרות אלא גם נשמה גדולה שמוכנה לעשות הכול כדי להציל את בן זוגה הזר לה בעצם. וכן הלאה זוגות, כשהמרכזי ביניהם הוא צמד שחבר גם הוא אד-הוק: רוברט, הסופר שבא בעצם לתעד מבפנים תחרות כזו, וגלוריה, השחקנית שמתפכחת במהלך התחרות ובועטת במוסכמות. כדי להציל את עצמם ולהיחלץ ממעגל הייאוש הם כולם רוקדים בלי הפסקה, ונכנעים לכל גחמה של המנחה המטיל עליהם משימות שונות שמטרתן לשעשע את הקהל. מישהו אמר ריאליטי ולא קיבל?

מוסקוביץ וברון הלבישו את הדרמה המרה והנוקבת בבגדי שואו מרהיבים, שלעתים (וגם זה כמו במציאות) מטשטשים ומסתירים את האמת העצובה מאחורי צעדים סוחפים, הומור ונצנצים. אביחי חכם ואורון דהן יצרו כוריאוגרפיה מצוינת, שהולמת את המקצב המשתנה של העלילה ומבוצעת היטב בידי הלהקה כולה, ותשואות מיוחדות לרמי ברוך שמתגלה כרקדן סטפס קל רגליים וחינני.

ובעוד תחרות הריקודים נעה קדימה, הסיפור עצמו גם נע אחורה, מהסוף להתחלה, בעצירות פתאומיות שבהן משיב רוברט לשאלות חוקרים באשר למה שקרה בסופו של דבר לגלוריה. שם, בתשובות שלו, טמון גם ההסבר לשם ההצגה, שבמשפט אחד, תמים לכאורה, מגלם במלוא העוצמה את האכזריות הנוראה של מציאות קשה כזאת.

ההצגה קולחת ומלוטשת, וגם אם לפרקים השואו גובר על האמירות הרציניות, הן מחלחלות ונשארות, ושבות וצפות הרבה אחרי שהמוזיקה מפסיקה להזדמזם בראש.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

שלמה בראבא הוא רוקי בקלי קלות. דמות המנחה הציני, סרקסטי, מושחז ושנון, נשפכת ממנו בלי מאמץ. יוסי טולדו כעוזרו רולו מחליק כל ההצגה במיומנות קלילה על גלגיליות (ומזכיר את עצמו בראשית דרכו על סקייטבורד ב"תעלולי סקאפן"), מתופף, שר וכל כולו מקרין גמישות, יעילות וניכור כנדרש. רמי ברוך, תמיד שחקן שמטביע חותם, עושה תפקיד מפתיע ומשכנע, ומרשים כאמור גם בריקוד. אודי רוטשילד מתמודד היטב עם דמות הסופר שמעורבותו חוצה גבולות ונדרש גם לעצור שוב ושוב את שטף העלילה במונולוג שהולך נגד הכיוון.

אנה דוברוביצקי המגלמת את גלוריה המתפכחת יודעת לרקוד ולהתנועע, אבל משהו בחיתוך הדיבור שלה (ואין הכוונה למבטא), עיקר קצת לטעמי את העוצמות הגלומות-מתבקשות בדמות. הלהקה כולה רוקדת, שרה ומתנועעת היטב, וכל אחד מהם מצליח ב"חמש דקות התהילה" של דמותו (כה ריאליטי), לתמצת את אופייה, נואשותה ו/או כוחה.

שורה תחתונה: הפקה עשירה ומלוטשת, שואו מרהיב שמשאיר הרבה חומר למחשבה.

"הם יורים גם בסוסים", התיאטרון הקאמרי בשיתוף עם תיאטרון חיפה. על פי רומן של הוראס מק'קוי, עיבוד למחזה: שלומי מוסקוביץ; בימוי: דדי ברון; תפאורה ותלבושות: דנה צרפתי; עריכה מוזיקלית: אבי בנימין; כוריאוגרפיה: אביחי חכם, אורון דהן; תאורה: קרן גרנק. משתתפים: שלמה בראבא, יוסי טולדו, אנה דוברוביצקי, אודי רוטשילד, רמי ברוך, עדי ארד, מיכל ברנשטיין, נאור זילברמן, מאיה מעוז, נדב אסולין, טל בלנקשטיין, יואב ברלב, אפרת ארנון, יעקב תמרי, מעיין אשכזני, דורון ישינסקי, מאיה קופצ'יק עמית לוי, תחיה דנון, מיטל כרמלי. משך ההצגה: כשעה ו-45 דקות, ללא הפסקה