מי המטפלת, מי המטופלת

צילום: דניאל קמינסקי

"פרסונה", מחזה לפי סרטו של אינגמר ברגמן (משנת 1966, שנוצר בהשראת המחזה "היותר חזקה" של סטרינדברג), הוא פרויקט תיאטרוני מיוחד: הוא שיתוף פעולה של תיאטרון הבימה עם תיאטרון רזידנס הגרמני (ממינכן), עניין המתבטא היטב על הבמה, בעיקר בשתי שחקניות ההצגה - כוכבת הבימה יבגניה דודינה וכוכבת הרזידנס יוליאנה קוהלר. מעבר לכך זוהי הצגה של שחקנים (שחקניות, אם לדייק), כלומר מחזה שהוא מעין מעבדה תיאטרונית בעלת חלונות ראווה ענקיים, המאפשרים למשתתפים להפגין קשת של יכולות, כישרונות וטכניקות משחק. זה מסוג המחזות שמספקים חוויה חריגה לקהל אוהבי אמנות התיאטרון, ובעיקר - סוג של סוכרייה לשחקנים, בדרך כלל כאלה שהתיאטרון מעוניין לצ'פר.

יבגניה דודינה היא אחת הכוכבות של הבימה, וההצגה הזו בהחלט מדגימה את איכויותיה, יכולותיה הרבגוניות וכישרונה. דודינה מגלמת בהצגה את אלמה, האחות שנשכרת לטפל באליזבט, שחקנית ידועה שלקתה באלם (בעת גילום אלקטרה) כחלק מהתמוטטות נפשית. אליזבט ואלמה נוסעות לבית קיט על חוף הים לתקופת ההחלמה. אליזבט (אותה מגלמת השחקנית הגרמנייה יוליאנה קוהלר; במינכן מגלמת אותה דודינה, ואילו קוהלר היא אלמה) שותקת לאורך כל התקופה-העלילה ויותר מכך - מקשיבה, מגיבה בלי מילים, משמשת תיבת תהודה ובור ספיגה לשטף המילים הבלתי פוסק של אלמה, שראשיתו דיבור ממוקד מטרה לטיפול, המשכו סיפורים ואחר כך וידויים אישיים, ושיאו עימות תובעני.

לצד ובין שתי הנשים, שהאחת מגלמת בהווייתה אומללות של מי שנחשבת למצליחנית והשנייה - אי שקט חסר סיפוק של אישה רגילה עם חיים שגרתיים שניתנה לה הזדמנות להציץ מבפנים על חיי "מפורסמים", נע ומניע גבר אחד קטעים בעלילה. גבר שהוא ספק בעלה של אליזבט, ספק הבמאי, ספק מעורב, ספק מספר, אותו מגלם אלון נוימן. כל השלושה מסתובבים, עושים צעד קדימה-שניים אחורה בחלל הבמה הקטן של אולם ברטונוב הקטן, שהוא חשוף, למעט שני כיסאות, גדם עץ שנגרר כה וכה וכמה מכשירי טייפ ענקיים שהשחקנים מפעילים. הצלילים, התאורה, הרחשים העוטפים, הם חלק מהתפאורה שאיננה, כמו האלם רב ההבעה של אליזבט. היא, בהגדרה, זו הנזקקת לטיפול, מי שלקתה בסוג של נכות זמנית שאינה מאפשרת לה להמשיך לעסוק במקצועה, להתפרנס, לתפקד בביתה ובמשפחתה, לקיים את אישיותה כפי שהיא מוכרת לסביבתה ולעצמה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

לפי אותה הגדרה אלמה היא המטפלת, האחות שתפקידיה ויעדיה מוגדרים ומדידים. אבל בעצם מתחולל ביניהן היפוך תפקידים מסוים, שכן אליזבט היא המקשיבה, הסופגת, המכילה והמגיבה בדרכה לדברים שאלמה מספרת וחושפת וחולקת ומבקשת. כל אחת מהן, בדרכה ובאמצעות השנייה, מגיעה לתובנות מסוימות אבל גם למבוי סתום במידת מה. אין כאן הפי-אנד, אין כאן בעצם עלילה לינארית סדורה. יש כאן שתי שחקניות שהאחת נדרשת להיות, לשדר, להקרין, להמחיש ולשכנע בקיומה של אישיות שלמה, מגובשת ומנומקת מבלי לומר מילה (אחת כן בעצם, והיא - "כלום"). והשנייה, שמרבה לדבר, נדרשת לצקת למילים מגוון שלם של רגשות והתנהגויות, מאדישות וריחוק ועד תוקפנות וזעם וחוסר אונים. אם האחת היא הר געש שרוחש כל העת מתחת לפני השטח, השנייה היא צדו האחר, המבעבע ומתפרץ שוב ושוב.

דודינה, כאמור, אכן מספקת מפגן משחק מגוון ומרהיב. קוהלר מולה מוכיחה שהיא פרטנרית בעלת שיעור קומה, ובהחלט מצליחה להרשים בלי מילים. נוימן גם הוא מצליח לסמן נוכחות משלו בין שתי הפרסונות שממלאות את הבמה. אבל עם כל שבחי המשחק חשוב לדעת ולזכור: זו אינה הצגה שמתאימה לכל אחד, אפילו לא לכל אוהד תיאטרון, כי היא דומה יותר לתרגיל משחק או תיאטרון מאשר למחזה בעל עלילה קוהרנטית. זו הצגה למי שמתעניינים באמנות המשחק והתיאטרון (או בשחקנים הספציפיים) ואוהבים אותם. קצת כמו ההבדל בין מי שאוהבים מכוניות באופן כללי לבין מי שמתענגים על עבודת הקרביים של מנוע משוכלל ומורכב.

שורה תחתונה: בעיקר לחובבי משחק, אמנות התיאטרון ודודינה.

"פרסונה", תיאטרון הבימה, בשיתוף תיאטרון רזידנס, מינכן. לפי סרטו של אינגמר ברגמן (המבוסס על מחזהו של אוגוסט סטרינדברג "היותר חזקה"). תרגום: ליזי עובד-שיה; עיבוד ובימוי: אמילי נימאייר; דרמטורגיה: סבסטיאן הובר; תפאורה: אלכסנדר מילר-אלמאו; תלבושות: קריסטן דפהוף; תאורה: גריט יורדה; מוזיקה: פביאן קלקר; וידאו: מייטקה אברט. משתתפים: יבגניה דודינה, יוליאנה קוהלר, אלון נוימן. משך ההצגה: כשעה וחצי, ללא הפסקה