מכולת, פרפומריה ויום כיף בפארק מים

בזעיר אנפין", ספרו של ירמי פינקוס, הוא ספר תענוג. הנה, אמרתי את המילה האחרונה כבר בהתחלה. פינקוס ממקם את עלילתו בישראל (ובעיקר בגוש דן) של 1989, מציאות רחוקה-קרובה, שמרבית הקוראים יזכרו במידה כזו או אחרת, מציאות שהוא מיטיב לברוא מחדש על הנייר, באותנטיות שהיא גם משעשעת וגם נאמנה מאוד למקור. פינקוס קורץ לקוראים (ולעתים אף פונה אליהם בפנייה ישירה) ועם זאת נותר כל העת נאמן לגיבוריו, לעלילות חייהם ומשפחתם, כמו גם לאווירה ולסביבה שבה הכול קורה באותה תקופה.

מכריות הכתפיים ועד ימי הכיף לוועדי עובדים בפארקי מים (שפיים זה ה-מקום), מפרפומריות, מכולות ואטליזים שכונתיים ועד דיירים מוגנים בדמי מפתח, מתצוגות אופנה עם ארוחה ובינגו ועד חיקויי ג'ינס בבית רומנו, ממגבות עם מונוגרמה (שוס) ועד אישור בנקאי על קניית דולרים - פינקוס מחייה כל פיסה ופינה בחיים הישראליים של אותה תקופה. והוא עושה זאת בחן, בחדווה, בחיוך מפוכח, מלא אהבה וחמלה והומור, נעדר כל התנשאות. כאלה היינו, או לפחות חלק מאיתנו, חלק שכמעט כל אחד מאיתנו הכיר במידה כלשהי.

קו פרשת המים של העלילה הוא רחוב יהודה המכבי בתל אביב, שבו מתגוררות בסמיכות זו לזו שלוש האחיות לבית שלוסמן, כולן נשים מבוגרות באמצע החיים: דבורה, הנשואה לשרגא זלצמן, שבנם היחיד (והמוצלח) טוביה לומד אי שם בבוסטון של אמריקה. איתם מתגוררת גם האחות בינה, הצעירה מבין השלוש, שלוקה בשכלה ובמחלת הצליאק; וישנה ציפי, הנשואה ליוסף צינמן, שלהם שני ילדים, בן שגם שמו טוביה, בן 20 וקצת, ובת מתבגרת, שירלי בת ה-16.

דבורה, האחראית במשפחה, ירשה מאמה המנוחה את הפרפומריה המשפחתית, עסק גוסס וכושל. בעלה שרגא הוא סוכן ביטוח בהגדרה, ובעצם בטלן ודי אוכל חינם. ציפי רואה את עצמה אופנאית, בהיותה מארגנת תצוגות אופנה וירידי מכירות צמודים להן לוועדי עובדים. היא מצליחה יפה, כמו גם בעלה, דור שני למכולתניקים ברחוב המהולל.

וישנו גם אח גדול ורווק מזדקן בשם אברהם, שגר במקום אחר בתל אביב ויש לו שלל חברים הנוטים לכיוון הבוהמייני ועבר של שנים בחו"ל - איש אינו יודע בדיוק איך עשה את כספו. וישנה גם דודה זקנה בשם מאשה, שגרה אף היא בצפון תל אביב, וגם היא רווקה שמסתפחת למשפחה בחגים ומועדים ושאר ארוחות.

טוביה, הבן של ציפי ויוסף, הוא נשמה של סוחר באריזה לארג', ושירלי, אחותו המתבגרת והרזונת, מנגנת במשור (!), ובכל מקרה - בכלי נגינה אזוטרי, מוזיקה נוגה. ציפי ויוסף, העשירים, נוסעים מדי שנה לנופש בעיירה אוסטרית בשם זייפלד, שהם לא מפסיקים להלל, לשבח, לתאר ולהראות בערבי שקופיות.

וכך קורה שדווקא בשנת 1989 עולה הרעיון שלא רק הצינמנים, אלא גם הזלצמנים ייסעו כולם ביחד לנופש החגים השנתי בזייפלד. אבל כדי לממש את החלום צריך להתגבר על כמה מכשולים. אחד הוא כלכלי: כיצד יממנו הזלצמנים את הנסיעה? וכך פוצחת דבורה התמרוקאית - כפי שפינקוס מכנה אותה - בקריירה שנייה כסוחרת בגדי טריקו עממיים בדוכן בשפיים, במסגרת מפעלות אופנת הקיץ שמארגנת אחותה. הפרטנר שלה הוא הסוחר-בנשמה טוביה, בנם של הצינמנים, שבין מכנסיים לחולצה מתאהב בקיבוצניקית מצילה בבריכה. מכאן נולדת בעיה חדשה: טוביה, שאמור לנסוע עם המשפחה, דווקא מעדיף להישאר בתל אביב בדירה הריקה.

וישנה גם שאלת בינה: אם ייקחו אותה איתם, מי ישגיח עליה, שהרי דבורה לא רוצה לנסוע רק כדי להמשיך להיות אחראית בלעדית כמו בבית. ומי יממן את מסעה של בינה? ומה עם הדודה מאשה? האם תיסע גם היא? ואולי אפשר... המזימות רוחשות, התוכניות נרקחות ומשתנות ושום דבר בסוף, כמובן, אינו מתנהל כפי שאמור היה להתנהל.

פינקוס משרטט גלריה של טיפוסים שונים ומורכבים, שכולם ביחד מרכיבים משפחה אחת, עמוסה ביצרים, בתככים, בקנאות, באהבות, בקשרים ובפלונטרים. זה צבעוני, מצחיק, נוגע ללב, כובש ומהדהד המון אמת. פינקוס טווה את העלילה היומיומית-מרתקת הזו במארג לשוני-סגנוני ייחודי ומקסים, שבתוכו מדברות הדמויות בשפה של התקופה, על שלל ביטוייה ושיבושי הלשון שלה, כשסביבן הוא לש את המילים לשפה המאפשרת מסע אחורה בזמן, מסע שעושה כבוד מבלי להתחנף, שמסמן את המרווחים מבלי להרחיק, שמגביה את השפה אבל תמיד עם קריצת שעשוע, בלי טיפת חשיבות עצמית מזויפת.

שורה תחתונה: ספר שכולו הנאה וקסם יומיומי, שמדביק חיוך על הפנים.

"בזעיר אנפין", מאת ירמי פינקוס. 310 עמודים. הוצאת עם עובד