מלחמה וזיכרון

פעם שאלתי רופא על מידת האותנטיות של סדרת בית חולים אחת. בעיקרון, הוא השיב, מה שמתרחש די סביר גם אם מוגזם בקצב, אבל ההבדל העיקרי הוא בריח. אין ריח. קווין פאוארס, משורר אמריקני שלחם כמקלען בעיראק, מצליח להעביר בספר הביכורים שלו, "ציפורים צהובות", אפילו משהו מהריח הנורא של שדה קרב, של מוות, של פחד וייאוש. "ציפורים צהובות", ספר על התבגרות וחברות, מלחמה וזיכרון, הוא ספר נורא יפה - והפעם הצירוף הזה מדויק להפליא, כי מדובר בסיפור של חוויה נוראה, ופאוארס מצליח להפיק מהדבר הנורא הזה ספר יפה ורב עוצמה.

המספר הוא טוראי ג'ון בארטל, בחור צעיר מעיירה קטנה וסתמית בווירג'יניה, ממש כמו חברו דניאל מרפי, שגם הוא מעיירה קטנה דומה בווירג'יניה, והוא אפילו עוד יותר צעיר, רק בן 18. השניים מתחברים במחנה טירונים בפורט דיקס ניו ג'רזי בסוף 2003, ונשלחים יחד לעיראק ב-2004. כבר מראשית הספר ברור לקוראים כי בארטל, המכונה בארט, שרד את השירות בעיראק וחזר הביתה בעוד מרפי, המכונה מרפ, לא חזר משם. ובעצם, במובנים רבים, גם בארט לא לגמרי חזר משם, כי הזיכרונות ורגשי האשמה לא מפסיקים לפורר את המציאות סביבו, לחדור, לרדוף, לשנות תפיסה ומשמעות.

"כל מה שבאמת ידעתי על בטוח זה שלא חשוב כמה זמן אחיה ולא חשוב איך אעביר את הזמן הזה, המאזניים לא יתאזנו לעולם. מרפ תמיד יהיה בן שמונה עשרה ותמיד יהיה מת. ואני אחיה עם הבטחה שלא יכולתי לקיים", אומר בארט בראשית הספר.

וכך הקורא יודע כבר מהתחלה שלא רק שמרפ מת, הוא גם יודע שבארט הבטיח הבטחה שלא עמד בה, וגם כתב מכתב שלא צריך היה לכתוב - ולמרות שכל זה ברור מהתחלה, פאוארס מצליח גם להבהיר לקורא, במבנה הפאזל של הסיפור שנע קדימה ואחורה בזמן, בין שדה הקרב בעיראק לארצות הברית וגרמניה, שיש עוד הרבה חתיכות חסרות, ורק בסופו של הספר התמונה תהיה שלמה.

כל ההתחלות

המפלצת ממינסוטה

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם, לקבל המלצות מגולשים או לשוחח על ספרים? לקהילת קריאה וספרים מומלצים: לחצו