מסע פרידה

האזוקי וקאהורו הן אחיות יפניות שחיות עם אמן. האם היא מוכרת בדוכן לוטו, האזוקי בת ה-20 עובדת כמארחת במועדון חברים (day club), קאהורו בת ה-17 היא תלמידת בית ספר שמרבה להבריז מהלימודים. בדינמיקה המשפחתית-נשית הזו אין אבא - רק מעט זיכרונות שצפים במהלך הסרט - שכן זה נטש את השלוש 14 שנים קודם לכן ויצר לעצמו חיים חדשים ומשפחה חדשה במקום אחר. בדינמיקה הזו צמד האחיות גם מתנהגות מאוד בילדותיות כשאמן בסביבה (טענות ומענות, הקנטות, ריבים על סושי וכן הלאה), ולגמרי אחרת כשהן ברשות עצמן. אותו הדבר לגבי האם: כשהן בסביבה היא סוג של שק חבטות הורי (מדגם ההורים הגרושים), וכשהן אינן שם מתברר שיש לה חיים לגמרי נפרדים, שבהם יש לה גם מערכת יחסים - מעוותת לסוגה - עם גבר.

באחד מימי השגרה היגעים מודיעה האם לבנות כי אביהן גוסס מסרטן, וכי היא מבקשת שיסעו להיפרד ממנו. זו אינה רק בקשה אלטרואיסטית, כדי לאפשר לבנות לסגור מעגל, גם אם אינן מודעות כלל לקיומו. יש לה גם צד מאוד אגואיסטי וכמעט מקברי: היא מציידת אותן במצלמה ומבקשת שיצלמו בעבורה את פני האב הסובל.

באי רצון מסוים יוצאות השתיים למסע (אחרי שהחליפו בלא ידיעת אמן בגדים) ששום דבר בו, כמובן, אינו מתנהל לפי התוכנית. בינן לבין עצמן הן מודות שהאחת - הגדולה - זוכרת מעט את האב והשנייה כלל לא, ושהן בעיקר מודעות לכך שהייתה אישה אחרת שגנבה להן את אבא (ונהפכה לאשתו). בעודן בדרך, מתברר שהאב כבר מת וההלוויה תיערך ממש עם הגיען. וכך במקום לפגוש את אבא, פוגשות השתיים בתחנת הרכבת (שבה, בניגוד לציפייתן, אין זכר למונית) ילד קטן וחמוד, שהוא כמתברר חצי אחיהן. הילד מוביל אותן לביתו, שהוא גם בית דודו-דודם, ושם מתברר לשתיים שהילד החמוד, שזכה אמנם לכל האהבה ותשומת הלב האבהית שהן מעולם לא קיבלו מאותו אב (כפי שהוא עצמו אומר ברגע של בגרות מדהימה), נותר עכשיו לא רק יתום (כמוהן במובן הטכני), אלא גם נטוש, שכן אמו - האישה האחרת - נטשה אותו ואת האב שנים קודם לכן. צדק פואטי שכזה.

השהות בבית האבלים חורגת מהמצופה במפגש כזה ומשגרת אבל מקובלת כשהאחיות מתבקשות בתקיפות לוותר ומיד על חלקן בירושה. וכך, בעוד הגופה ממתינה להילקח לשריפה ורגע אחרי טקס הפרידה-אשכבה, הן יושבות לחתום על הוויתור, כולל בטביעת אצבע. הן מסרבות להצטרף לטקס שריפת הגופה, אך נמלכות בדעתן בדרך לתחנת הרכבת - לא לפני מריבה קלה הכוללת גם כמה בעיטות - ומגיעות ברגע האחרון בטרמפ.

בשובן לעירן ולאמן, בעודן ממתינות לה ליד דוכן הפיס שבו היא עובדת, מתבוננות הבנות באם בעיניים אחרות, שבגרו באחת, ורואות בה אישה אחרת לגמרי, ראויה מאוד להערכה ולאהבה. וכששלושתן יושבות על גדת הנהר והבנות מעניקות לאם את המזכרות שהביאו, כולן - כל אחת בדרכה - מתפייסות עם הפרק הכאוב הזה בחייהן ועם עצמן. וכך הן יכולות לשוב - קצת אחרת - ולהיות שוב שתי מתבגרות מעצבנות ואמא טרודה-מרוטה אחת.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

זהו סרט קטן (וקצר, 76 דקות בלבד), נטוע בתרבות אחרת עם מנהגים אחרים, ובכל זאת סרט שעוסק בעניינים אוניברסליים של המשפחה המודרנית, של יחסי הורים וילדים, של חשבונות כאלה ואחרים בין בני זוג גרושים, של מורכבות יחסים במשפחה בכלל. ריוטה נאנקנו, שכתב, ביים, צילם וערך, יצר כאן סיפור מסע והתבגרות שנמשך בעצם יום אחד בלבד, אבל יום משמעותי ומכונן מאוד בחייהן של שתי מתבגרות צעירות. את הסיפור הוא מספר בישירות, בפשטות ועם לא מעט הומור, מזווית ראייתן ותפיסתן של השתיים, שהן בעצם, במובנים רבים, עדיין ילדות תמות.

יפן המודרנית, על תרבותה ומנהגיה - מקוד לבוש, נימוס וקידות ועד מנהגי אבלות וקבורה - זוכה כאן לחשיפה בלתי אמצעית ומאוד אותנטית. השחקנים כולם עושים את תפקידיהם בטבעיות משכנעת, ובכלל זה גם קיטו קוביאשי בתפקיד האח הקטן והחמוד, שגונב סצנות, כמאמר הקלישאה, בלי שום מאמץ.

שורה תחתונה: סיפור מסע-התבגרות אחר, שונה ומהנה.

"לתפוס את אבא", דרמה קומית יפנית. תסריט, בימוי, צילום ועריכה: ריוטה נאנקנו; צילום: שינגו הירנו; מוזיקה: טקאשי וטאנבי; הפקה: נוריאסו היראקטה. משתתפים: אריסה ינאגי, נונקה מטסוברה, מאקירו וטאנבה, טנצ'י טקיטו ואחרים. אורך הסרט: 76 דקות

עוד על קולנוע:

אהבה זה כואב

השעשוע שבזעזוע

דברים שרואים משם