מפגש מחזור מרגש אחרי 50 שנה

לחבק ולאהוב את הילד הדחוי שהיית אפשר גם אחרי 50 שנה. זאת היתה אחת התובנות שהפיק איציק ניסני בן ה-64, מפגישת המחזור שארגן לאחרונה עם חבריו מבית הספר היסודי. "הייתי בזמנו ילד חלש, לא ספורטאי ולא כל כך מקובל", הוא מספר. "בסיום המפגש, הרגשתי אחרת לגמרי".

איך אוספים 46 אנשים שנותק עמם הקשר לפני עשרות שנים, עבור חוויה מתקנת שכזו? "ידעתי איך אני מתחיל", מספר ניסני, "אבל לא תיארתי לעצמי שכל ילדי הכיתה יאותרו".

כאן נכנסה לתמונה מיכל ואקנין מ"פורום חיפוש קרובים" של מוטק'ה. "מיכל איתרה עבורי לפני כמה חודשים חבר קרוב, שנעלם לי במלחמת יום כיפור והתברר שסבל מהלם קרב ועזב את הארץ", הוא מספר. "מצאתי אותו והרווחתי מחדש חבר, שגם מתחיל בשיקום למען עצמו ומשפחתו. 

"החלטתי לפנות אליה שוב. שלחתי לה כמה שמות כלאחר יד ולהפתעתי הרבה, היא איתרה  תוך כמה ימים כמעט את כל הכתובות והטלפונים. לא האמנתי שזה קורה לי. ידעתי שהבנות שינו את שמות המשפחה".

שתי בנות כיתה שחיות בארה"ב הגיעו במיוחד למפגש

 "המפגש היה חריג בכל קנה מידה". איציק ניסני עם חברת כיתה

אחת מחברות הכיתה שואקנין איתרה, שרה ארזי-שליו, לקחה על עצמה למצוא את החברים הנותרים ועד מהרה נוצר קשר עם כל 46 התלמידים, שסיימו ביחד את כיתה ח' בבית הספר "דוד רמז" בחולון. "מה שברור הוא שבלי מיכל לא היינו מגיעים לכלום", מבהיר ניסני. "יש בה לדעתי משהו מיוחד. קסם, מזל, עקשנות, יכולת פלאית, טאצ'. קשה להגדיר את זה".

ניסני יליד חולון, היום מתגורר בתל אביב, מהנדס בכיר בגמלאות ופעיל בהתנדבות בתחום איכות הסביבה. כמי שעבר אירוע מוחי לפני 12 שנה, שבעקבותיו פרש מהעבודה, ניסני פעיל גם בנושא הזה, במסגרת עמותת "נאמן" וכמוביל קהילת שבץ מוחי באתר "כמוני".

"לומר את האמת, אני אדם עסוק ולא מחפש לעצמי עיסוקים נוספים", הוא אומר, "אבל לפני שנתיים, בשיחה עם חבר ילדות, נזרק לחלל האוויר הרעיון לארגן כנס יובל לסיום בית הספר. מכיוון שלא היו לי זיכרונות טובים מאותה תקופה, הרגשתי שיש פה הזדמנות לתיקון. גם אם היססתי קצת, כשהתחילו להגיע השמות, כבר לא היתה דרך חזרה".

והוא לא מצטער על זה לרגע. "המפגש היה חריג בכל קנה מידה", הוא מספר. "גם בגלל הזמן הרב שעבר, גם בגלל צירופי המקרים המעניינים שהתגלו. להפתעתנו, הגיעו במיוחד למפגש שתי בנות שגרות בארה"ב, וכולם כל כך התרגשו. לא היה לנו זמן לתת לכל אחד לספר על עצמו, אבל כנראה תהיה עוד פגישה".

איך אתה עצמך הרגשת?

"יזמתי את המפגש הזה, כי הרגשתי שזה הזמן לתת לילד שהייתי הזדמנות לפגוש את אלה שהייתי שקוף עבורם, והרגשתי נהדר. שום צלקת לא נפתחה, היו נישוקים וחיבוקים, זיהיתי את מרבית החברים גם בלי שהציגו את עצמם. הבנתי שהרבה ממה שהרגשתי בילדות היה סובייקטיבי לגמרי. המפגש הזה היה ללא ספק סגירת מעגל, השלמה, נחמה. פשרה עם העבר".

"כל אחד מאיתנו לקח משהו או מישהו שימשיך איתו הלאה"

 תמונת מחזור מהילדות. בעקבות המפגש החברים החליטו להישאר בקשר

מה שהגביר את ההתרגשות עוד יותר היה מיקום המפגש, באותה כיתה ממש שבה למדו לפני 50 שנה. "רצינו להיפגש בבית הספר, אבל זה לא היה קל. העירייה לא נתנה אישור ובית הספר לא הסכים, אבל ניצלתי קשרים ובסופו של דבר הסכימו לתת לנו את חדר הכיתה שלנו וזה היה מדהים.

הפגישה נמשכה משעה 16:30 אחר הצהריים עד 22:00 בלילה. "שוחחנו, חיברנו חלקים בפזל של חיינו, ערכנו טקס זיכרון לבן כיתה שנפל במלחמת יום כיפור ולשני חברים נוספים שנפטרו ממחלה, הצטלמנו ביחד והקרנו סרטון נוסטלגי שהכנו לאירוע", מספר ניסני. "מובן שהיה גם כיבוד, כל אחד הביא משהו והיתה כמות אוכל למאה איש ויותר. את מה שנשאר העברנו לעמותה כתרומה".

הסרטון הנוסטלגי שהכינו לקראת המפגש מוטי גולן-לוי ושרה ארזי-שליו, בני כיתתו של ניסני, מציג על רקע שירים עבריים צילומי שחור-לבן של הילדות בחולון. השכונה עם בתי הסוכנות הצנועים, הקיוסק השכונתי, המסיבות בגן, היום הראשון בכיתה א', שקית האוכל הרקומה, מגרש המשחקים של בית הספר, תמונות המחזור הכיתתיות וצילומים של הזוגות הראשונים שצצו בגיל הנעורים.

"בית הספר שלמדנו בו לא היה מסלול המראה", מספר ניסני. "זה לא היה גימנסיה הרצלייה שהוציאה סלבריטיז. זה היה בית ספר שהכיתות בו היו צפופות וכולם ניסו לשרוד, המורים והתלמידים. הסביבה היתה קשה, עם רמה סוציו-אקונומית נמוכה, משפחות מרובות ילדים, חד הוריות, עולים חדשים. לא היו אצלנו אנשי צווארון לבן. אבא שלי, לדוגמה, היה סנדלר מהדור הישן שלא מצא פרנסה והפך בלית ברירה לפועל דחק.

"זה לא אומר שאנשים לא הצליחו בהמשך הדרך, אבל לצערי מערכת החינוך לא היטיבה עם הדור שלנו, דור שני לעולים ולניצולי שואה שאחר כך לחם במלחמת יום כיפור. זה התחיל מרגע הכניסה לכיתה א' ועד הסיום במבחן הסקר האכזרי בכתה ח', שמנע מאנשים עם פוטנציאל עצום להיכנס ללימודי המשך".

לאחר המפגש, החליטו חברי הכיתה להישאר בקשר ופתחו קבוצת וואטס-אפ. "אין ספק שהאימפקט של המפגש הזה היה מאוד חזק", אומר ניסני. "רק אחרי שעובר הזמן, אתה מבין מה קיבלת מזה. אני מניח שכל אחד מאיתנו לקח משהו או מישהו שימשיך איתו הלאה. אף אחד לא יצא בידיים ריקות".

 [#middleBanner] 

לסיפורים נוספים מקהילת "חיפוש קרובים":

החברות הטובות נפגשו אחרי 58 שנה

חיפשה מידע על אמה ומצאה משפחה

"חלפו 34 שנים, מעולם לא שכחתי אותו"

פתאום נזכרתי בשלמה, החבר ממרוקו

נפרדו באיטליה, נפגשו במוטק'ה 

מחפשים חבר או בן משפחה שהקשר איתו נותק? 

לפורום חיפוש קרובים לחצו כאן