מפעל ההנצחה של מימי זיו

השנה: 2003, התאריך: 20.4, השעה: שלוש בבוקר, חול המועד פסח. צלצול פעמון בשער הבית בחולון מעיר את מימי זיו משנתה, היא יורדת עם כותנת טריקו לפתוח את השער, ולרגע אחד קטן לא עולה בדעתה שזה הרגע, בדיוק הרגע שיהפוך את כל עולמה. הרגע שיודיעו לה שבנה האהוב ליאור נהרג בפעילות בעזה ולא ישוב.

באותם ימים בתה גילי הייתה סטודנטית שבדיוק עברה לגור עם החבר (שהיום הוא בעלה(, דניאל בנה הקטן יחגוג בר מצווה בעוד חודשים ספורים וכעת עובד על עבודת שורשים. מימי אמורה לנסוע עם דוד בעלה לחו"ל וליאור צריך להגיע לשמור על דניאל.

"אני פותחת את השער, ורואה שכל הרחוב מלא גברים חלקם באזרחי חלקם צבאי", היא משחזרת בכאב, "הם לאט לאט מכניסים אותי אל תוך הבית, ואומרים לי 'ליאור נהרג בפעולה צבאית בעזה'. ככה. חד וחלק, קצר ולעניין.

'זה לא יכול להיות', אני אומרת, ונדמה לי שחזרתי על המשפט אולי מאה פעם, דוד  בעלי ירד במדרגות והוא מיד הבין. אני לא. יום לפני זה לקחתי את ליאור לרחוב הארבעה בתל אביב, ליחידה שלו, מצויד בהמון קופסאות אוכל לפסח.

בשבת בצהרים הוא מתקשר להגיד לי שהוא נוסע לבאר שבע. כמובן שהוא לא אומר לי שהוא למעשה נוסע לעזה. הימים הם ימי אינתיפאדה, אני פוחדת מהתפוצצויות אוטובוסים בדרכים, ואני מבקשת שיודיע לי כשהוא מגיע. הוא באמת התקשר להודיע שהגיע, אבל הוא לא הגיע לבאר שבע הוא הגיע לעזה".

 
משפחת זיו, התמונה האחרונה. צילום: אלבום פרטי

מה קורה אחרי ההודעה?

"הם יודעים שיש לנו בת נוספת ושואלים היכן היא. אנחנו נוסעים לאמא שלי, ואחר כך לבתי, גילי, וכל הזמן הזה אני בטוחה שהם טעו. טעו בשם, טעו במשהו. הילד שלי היה בתל אביב ליד הסינמטק, מה פתאום עזה. משהו לא בסדר בהודעה הזאת. עברה הלוויה, עבר לילה, הגיע עיתון עם התמונה בידיעות אחרונות ורק אז אמרתי לעצמי 'כנראה שזה נכון מה שהם אמרו'. 15 שנה עברו, ואני עדין לא מאמינה. עד היום אני אומרת 'זה לא יכול להיות'".

ליאור התאהב בצילום בגיל צעיר

ליאור זיו ז"ל, הבן האמצעי של מימי ודוד התאהב בגיל צעיר בלימודי הצילום והתמסר לכך בכל ליבו. תמיד התרוצץ עם המצלמה עליו ובילה שעות רבות במעבדת בית הספר, באותם ימים, עוד פיתחו את התמונות במעבדת חושך וליאור לקח על אחריותו את הפעלת המעבדה.

הוא נלחם להתגייס ליחידת דובר צה"ל, הכין תיק עבודות ובסופו של דבר אחרי הטירונות הגיע ליחידה שכל כך רצה להיות בה, יחידת הצילום וההסרטה שהמשרדים שלה היו ברחוב הארבעה בתל אביב.

"לא הייתה אמא רגועה ממני, החייל שלי בתל אביב", אומרת מימי. "אבל ליאור נהרג כצלם במהלך תיעוד פעולה מבצעית. כמה זמן אחרי מותו  קיבלנו את התחקיר על האירוע.  הם חברו לגבעתי. הוא היה עם אפוד, קסדה, נשק ומצלמות מתחת לנגמ"ש מצלם.  אז לא ידעו שיש מנהרות בבתים.  הם היו אמורים לעבור לבית אחר, ומבית שני ריססו אותו מתחת לנגמ"ש.

היום יש חיל מיוחד לתיעוד מבצעים. חיילים קרביים מצלמים במקומות כאלה. אני מאוד כעסתי שלא ידעתי שהוא יוצא לפעילויות כאלה. ממש לשטח. אחר כך אמרתי לעצמי 'ואם הייתי יודעת מה הייתי עושה'. זה מה שהוא רצה לעשות".

יש לך את התמונות האלה שצילם מתחת לנגמ"ש?

"כן,קיבלתי את התמונות. קיבלתי 4,000 תמונות שהוא צילם בכל התקופה שהיה בדובר צה"ל. את התמונות האחרונות לא קיבלתי, צלצלתי לשאול מה קורה עם התמונות האלה. דיברתי עם המפקד הישיר שלו שהיה זה שהחליט שהמצלמה תיקבר עם ליאור. הוא הסביר לי שהתמונות יצאו מטושטשות. התעקשתי, ובעיני הן תמונות מיסטיות. אלה השניות האחרונות לפני שנהרג. הבית, הדלת, החילים בתוך הבית. הן אמנם מטושטשות, אבל תארי לך לראות מה הוא ראה שניות לפני שנהרג. אז הן לא ברורות אבל זה העיניים של ליאור".

15 שנה עברו מאז וכאילו זה קרה אתמול. מימי זיו, מרצה בשנקר לציור אופנה ודמות מוכרת ואהובה מאוד בעולם האופנה המקומי, חגגה 60 לפני כמה חודשים. דוד בעלה מזה 40 שנה, אירגן לה טיסה לרומא והפתיע אותה כשצירף את כל המשפחה, ילדים ונכדים. גילי כבר בת 38 פלוס שלושה, נשואה לאורי, דניאל בן 27.

איך את במשך השנים מתמודדת?

 "הרגשתי שאני מוכרחה לעשות משהו, שאני לא יכולה יותר לשכב במיטה. נרשמתי לקורס ציור בסדנת אומני הקיבוץ.  באמצע שיעור הראשון כבר רציתי ללכת. כולם ציירו מתמונות ואני לא הייתי מסוגלת להתמודד עם התמונה שהבאתי. פשוט יצאתי לגינה, והתחלתי לבכות.

נועם הולדנגרבר המדריך יצא אחרי והכניס אותי פנימה. אני בדרך כלל מציירת עם מברשות דקות, הוא נתן לי בריסטול עם צבעי אצבעות והוצאתי את כל התיסכול והכאב. וזה מה שעשיתי כל אותו קיץ.  עבדתי עם שפכטלים ורולרים. עם הלב והנשמה ועם הרבה דמעות. לפני שליאור נהרג ציירתי בעיקר נוף ואגרטלים. מה שעשיתי עם נועם היה יותר מטיפול.  זה מה שהציל אותי. זה הרים אותי מעל פני האדמה. בהתחלה הציורים לא היו ברורים, לא יכולתי לצייר שום דבר ויזואלי".

איך המשפחה מתמודדת?

"כל אחד בדרך שלו. אני בן אדם יותר פתוח, מדברת, משתפת, מציירת. זה גורם לאנשים אחרים לדבר איתי ולשתף אותי. אני חברה של כל החברים של ליאור בווטסאפ ובפסייבוק.

לכל אחד מאיתנו יש ערוץ תקשורת אחרת. דניאל הוא פריק מחשבים. בכיתה ה' הוא כבר בנה אתר לזכר ליאור. עד היום הוא מתחזק את האתר שיש בו המון חומר. הוא  פעיל חברתית, עוסק בהתנדבות, אבל לא נוגע בכאב. אני מאמינה שזה עוד יגיע.

הבת שלי עוסקת בניתוח התנהגויות. יש לה בית ספר בשם 'בית ליאור' על שם ליאור, מרכז ללימוד וטיפול על פי עקרונותיה של הגישה ההתנהגותית (Applied Behavior Analysis) המיועד לילדים המאובחנים עם עיכוב התפתחותי, אוטיזם ולהוריהם. יש לה שני בנים ובת. הבן השני שלה נולד ביום שליאור נהרג, שזה תאריך מצמרמר".

מימי ומשפחת זיו ביום הולדתה ה-60. צילום: אלבום פרטי

לאורך השנים בחרה המשפחה בדרכי הנצחה שונות להנציח את ליאור ז"ל, תערוכות צילום במרכז הקהילתי ליד הבית, כל יום זיכרון, צעידה ב"שביל ישראל". מאז 2004 חנכו סטודיו לזכרו של ליאור בשנקר. מדי שנה, כבר 8 שנים ברציפות, נערכת בשנקר תערוכת צילומים של בוגרי חוג הצילום שמלווה בתחרות צילומים בין הסטודנטים והזוכים מקבלים מלגות כספיות על שם ליאור. "הצילום היה אהבתו הגדולה של ליאור ואנחנו רואים בדרך הזאת את ההנצחה הכי  מתחברת לליאור והכי חשובה", היא אומרת. ברוח שפת הצילום של ליאור ונקודת המבט שלו כצלם-שטח הנוטל חלק בפעילות אותה הוא מתעד, התבקשו הסטודנטים ליצור עבודות העוסקות בהיבטים שונים של הנושא. העבודות בתערוכה "נקודת מפגש"  עוסקות בשאלות המעסיקות אותם כצלמים ואמנים צעירים, כמו גם את דרכי התמודדותם.

אומרים שאמא מרגישה כשקורה משהו לבנה, מה את חושבת על זה?

"לא הרגשתי שום דבר. גם לא כשצלצלו מלמטה אחרי חצות. לילה קודם בליל הסדר ישבנו ביחד כל המשפחה שמחים ומאושרים ביחד, וכמובן מצטלמים.  תמיד אנחנו מצטלמים. ואני אומרת לו ''אז תחבק אותי', ומחייכת! וזאת התמונה האחרונה שלי איתו. היו ימים שהרגשתי שחלק מגופי נכרת ורציתי למות, אבל ברגע שבחרתי לחיות החלטתי שאני רוצה לחיות טוב, לחיות עם תקווה.

זאת מלחמה יומיומית. לבחור בחיים כל יום מחדש.  לצד הבחירה בחיים יש לי ולבעלי דוד עוד שני ילדים ושלושה נכדים שמכניסים אושר גדול לחיינו. יחד עם זאת אנחנו ממשיכים להנציח את ליאור ומתייחסים אליו כחלק בלתי נפרד מהחיים ומהמשפחה שלנו.

גם הנכדים מדברים עליו כחלק מהמשפחה. כששאלת אותי כמה ילדים יש לי אמרתי שלושה. תמיד שלושה".

 5 סיפורים מאחורי שירי יום הזיכרון

 "ידעתי בדיוק איך תשמע הדפיקה בדלת"

שכלה שני בנים, ועדיין מאמינה בחיים

אחות שכולה: "גם אחרי 49 שנים הכאב גדול מנשוא"

"לאמן המבוגר לא עוזר שקוראים על שמו רחוב"

קובי אשרת: "המוזיקה היום תעשייתית, הכל אינסטנט"