משחקים בכאילו בתחנת רכבת

חיים בוזגלו הוא יוצר קולנוע וטלוויזיה רב מוניטין ("זינזנה"), ששחקנים רבים הביעו בעבר התפעלות מתהליך העבודה איתו. בסדרה החדשה שלו שעולה ביום ד' (13.3) בערוץ הראשון, "בית המשאלות", הוא שיתף עוד יותר מתמיד את השחקנים ביצירה. דף המידע שצורף לפרקי הסדרה שנשלחו לצפייה מוקדמת מספר כי בוזגלו נפגש עם כל השחקנים והציב להם שאלה זהה: לו היה במציאות מקום כמו "בית המשאלות" שבסדרה, את מי היית רוצה לפגוש. מתוך התשובות הגיע לקרוב למאה סיפורים ש"יצרו את פרקי הסדרה". מכאן שמעורבות השחקנים, שתרמו פיסות מחייהם, הייתה רבה והתהליך שחוו - בנוסף להימנעות מכוונת מחזרות ולשימוש באימפרוביזציה - היה מעין טיפולי, ולכן מן הסתם רב משמעות מבחינתם.

צופה מן המניין אינו מתבקש לקרוא מראש הודעות לעיתונות, או לנסות לנחש מה הסיפור האמיתי של איזה שחקן. השאלה ודאי אינה רלוונטית בסדרה שבה משתתפים 172 שחקנים שחלקם לא ממש מוכרים, אחרים אולי מוכרים כמעט יותר מדי, חלקם מגלמים שחקנים וחלקם - דמויות פיקטיביות "אמיתיות". השאלה היחידה היא האם וכיצד הסדרה מדברת אל הצופה, מעוררת בו רגשות, הרהורים, תובנות, מרתקת אותו, פותחת לו צוהר, מחברת אותו אל הגיבורים - עושה לו "משהו".

הגיבור של "בית המשאלות", ובעצם החוט המקשר בין שלל גיבוריו, הוא פסיכיאטר בשם ד"ר הוכשטטר, שחי עם כלבו בצמוד למעבדה האנושית שבנויה כתפאורת דירה שאותה הוא מכנה "בית המשאלות". הוא שמנמן, ממשוקף, מרושל על גבול המוזנח, מרבה לזלול ג'אנק פוד, בולע כדורים ומתצפת אחר הגשמת המשאלות של הלקוחות מבעד למראות דו-צדדיות.

אמרתי "לקוחות" ולא מטופלים, כי למרות שמדובר בהתרחשויות הנטועות לכאורה במתחם הטיפול הנפשי שעליהן מנצח פסיכיאטר (בעזרת צוות שחקנים שהוא מעסיק), למרות שזה מהדהד טיפול בפסיכודרמה (ומבוסס, כאמור, על סיפורים אמיתיים), במציאות זה לא ממש ככה. בעולם הבדיוני של הסדרה בחורה פשוט מגיעה לפסיכיאטר ששואל אותה "מה מביא אותך לכאן?" ומשיבה שרצונה לשוחח עוד פעם אחת עם בן זוגה - שהתאבד. הוא שולח אותה לרציף תחנת הרכבת שבה ממוקם בית המשאלות שיצר (ודירתו הצמודה-צופה) לבחור מבין השחקנים שמשוטטים שם בהמתנה למשימה (אודישן שכזה) את האחד שהכי מזכיר לה את בן זוגה.

אחרי תדריך קצר של הפסיכיאטר לשחקן (אתה החבר שלה. אתה מת. התאבדת בתלייה) ותשלום בקופה של הלקוחה (אלף שקל פלוס מע"מ, עם קבלה), הם נכנסים לדירה-מעבדה, היא מחבקת והוא בחזרה, היא קוראת לו את מכתב הפרידה שלו, בוכה, שואלת, מאשימה (בעיקר את עצמה), והוא בעיקר תולה מבטים ומשחרר מאחריות. זה קורה בפרק הראשון, ובשני היא חוזרת למפגש נוסף שבו אחרי סדרת נשיקות היא עוצרת אותו ואומרת, "אבל אתה לא יניב" ומסרבת להמשיך להתנשק.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

עוד בשני הפרקים הראשונים יש בחור אלים שמגורש מהמקום כשהוא מתחיל להכות את השחקנית שמגלמת את חברתו, שחוזר בפרק השני ואונס אותה (וחוטף מכות מהפסיכיאטר ומכמה שחקנים); ישנה אישה שמשחקת בנדמה-לי שיש-לי-משפחה-מושלמת עם בעל ושני ילדים ששכרה, שגם משלמת מראש כעשרת אלפים שקל למפגשים הבאים; ישנה זהבה, שבאה למפגש עם המאהב, שמוציא לה שחורים מהגב ודורש ממנה להודיע כבר לבעלה שהיא עוזבת אותו, ומגלם אותו שחקן שבהמשך הפנטזיה מגלם בחדר השני את בעלה, לו היא מודיעה נחרצות שנגמר, רק כדי לצאת ל"עולם האמיתי" ולפגוש ליד הקופה את בעלה האמיתי.

יש סדרות שדורשות נשימה ארוכה יותר כדי באמת לצלול לתוכן, לעקוב אחרי כל קצות החוטים וליהנות מהמארג השלם. גם בוזגלו מציג בפתח הסדרה תפזורת פקעות-סיפורים - בעיצוב מסוגנן, לעתים כמעט מסוגנן מדי (סצנות השחקנים הממתינים בתחנה) - שברור כי יתרבו ויסתבכו. אין לי בעיה של סבלנות בהקשר הזה, אבל אני מודה שחשתי אי נוחות מסוימת מול אופן הטיפול המוצג בסדרה ודמות הפסיכיאטר המוביל אותה. ולא בגלל שהוא עצמו, זה ברור, מסובך.

כבר היו בסדרות פסיכיאטרים מסובכים עם עצמם ועם העולם (געגועים לראובן מ"בטיפול" ולד"ר מלפי מ"הסופרנוס"), ובכל זאת בשבתם כבעלי מקצוע בדיוניים, עוררו בי אמון ראוי. "בית המשאלות" וד"ר הוכשטטר מפעילו, נראו לי - לפחות בשני הפרקים הראשונים - יותר הזויים מריאליים, יותר כמישהו ומשהו שלקוחים מעולמות הריאליטי נוסח "האח הגדול", ופחות כמייצגים של התרחשויות טיפוליות אמיתיות. ואולי זו בכלל הייתה כוונת היוצרים (שלא הבנתי נכון) - ליצור מרחב חדש ודמיוני (לפי הקומוניקט יש כבר התעניינות בינלאומית בפורמט), שבו כל מי שיש לו אלף שקל פלוס מע"מ ונכונות לחשיפה, יכול להשתתף בתוכנית ריאליטי על עצמו, לעיני הפסיכיאטר שבקונטרול.

"בית המשאלות", סדרת דרמה מקורית, ערוץ 1, ימי ד' החל מ-13.3, 22:00. יוצר, תסריט ובימוי: חיים בוזגלו; צילום: חיים אסיאס; עריכה: גיא לוי, בן ציון אברהמיאן, עוז גוטמן; ניהול אמנותי: אריאל גלזר; הפקה: איתי תמיר, לילה הפקות. אורך כל פרק: כ-30 דקות

עוד על טלוויזיה:

כולם רוצים אקזיט

תככים, נקמה והרבה לכלוך

בעקבות הרוצח המתוחכם