משחקת בלי הפסקה

ריבר בהצגה "אינגעלע". צילום: דפנה טלמון 

חנה ריבר אמנם איננה - ואף פעם לא הייתה כאן - שחקנית מזן הסלבס, אבל היא שחקנית עסוקה מאוד: רק בשנה שעברה עבדה בחמש הפקות שונות (סרטים שטרם יצאו, שניים שהם קופרודוקציות שיצאו בגרמניה והסדרה "שטיסל"). ובכל זאת, רוב הצופים - בין אם בקולנוע, בתיאטרון או בטלוויזיה - גם כאלה שראו אותה בתפקידים רבים, זוכרים בעיקר את הדמויות שגילמה אבל לא יודעים שזו היא.

ריבר בת ה-86, שמופיעה על במות ומסכים בישראל כבר מאמצע שנות השישים של המאה הקודמת (קודם לכן הייתה לה קריירה ברומניה) השלימה לדבריה כבר מזמן עם המצב. "אנשים אומרים שהם מכירים אותי מאיזה מקום", היא מספרת. "ככה עם 'שטיסל' ובעבר עם 'הכול דבש' והסדרה 'סולומוניקו' שהייתה מהראשונות בטלוויזיה. מזהים אותי בלי שם, וזה עושה לי טוב". עכשיו היא זוכה לרגעים של נחת והכרה מזוהה, כי ב-25 בחודש, בטקס קיפוד הזהב של תיאטרון הפרינג', היא תקבלת פרס מפעל חיים.

ריבר, כתב חבר השופטים בנימוקי הפרס, "מגלה נחישות והתמדה בחיי היצירה שלה... היא ידועה ברצינותה המקצועית, באכפתיות שלה, בכוח חיות בלתי נלאה, בהתלהבות שמונעת באנרגיה מתפרצת, בהומור אישי ובימתי, בדחף הרפתקני... ובמוכנות חסרת פשרות לחשיפה אישית ככל שהיצירה דורשת".

ריבר אומרת שהופתעה. "מאוד. מזמן הורדתי מהראש שמישהו מתייחס אלי. כשאת לא בתיאטרון קבוע, ממוסד, אין מעמד. אני כבר זקנה ולא יודעת אם אפילו בתיאטרונים ששיחקתי ובכאלה שהייתי בין המקימים שלהם יודעים מה עשיתי. אני יודעת שעשיתי את שלי, אבל אני בספק אם אחרים יודעים", היא אומרת בסוג של השלמה עצובה, לא במרירות.

ריבר, שעלתה לארץ מרומניה בגיל 37 עם רקורד של שחקנית מבוססת, יחד עם בעלה המנוח זאב ריבר, שהיה גם הוא שחקן ובנם, התקבלה מהר מאוד - עוד לפני ששלטה בעברית - לתיאטרון חיפה, אבל לאורך השנים נדדה בין תיאטרונים בלי קביעות ומיסוד.

אני עדיין סוג של ילד

תמיד משתדלת להתחדש

לא מתחתי, לא הזרקתי

היו לי מלא שניצלים לטגן