חזרה ליחסים

מתחתנים (שוב) בגיל 80

כמעט 60 שנה עברו מאז שניצולי השואה נישאו בישראל בחתונה צנועה וכעת הם מחדשים נדרים בחתונה מרגשת מאין כמוה
מאת עדי כץ 09/07/18
מתחתנים (שוב) בגיל 80
חתונה מאוחרת אבל הכי מאושרת. 5 הזוגות שחידשו את נישואיהם. צילום: רשת מפגשים פתח תקווה

 

 

 

 

 

שמלת כלה מעוצבת? קייטרינג? די ג'יי? צלם? בתחילת שנות המדינה, בעיקר אם היית פליט שזה מכבר הגיע, הסתפקת בהרבה פחות ביום חתונתך. הכיבוד הפשוט הוכן בבית, שמלת הכלה הושאלה מהשכנה ואפילו אורחים, לא תמיד היו בנמצא. את החסכים האלה, זכו למלא בשבוע שעבר חמישה זוגות ותיקים של ניצולי שואה, שנישאו מחדש לפי כל כללי הטקס, אבל הפעם בסטייל ועם הילדים והנכדים בקהל.  

בהתרגשות עצומה עמדו בלומה, נורית, דליה, שושנה והניה, בשמלות כלה צחורות שנתפרו במיוחד לאירוע, לצד בני זוגן ישראל, שמואל, פואד, שמחה ואדמונד, בחליפות חתן, מתחת לחופה, עם הרב, הברכות, היין וכל השאר. ברגע השיא, שברו החתנים את הכוס בזה אחר זה, לקול תשואות וצהלולים מהקהל. "לא האמנתי שקורה לי דבר כזה", מספרת נורית אולפק בת ה-77, שנישאה מחדש לבעלה שמואל, המבוגר ממנה בשנה. "התרגשנו כל כך, לכולם זלגו דמעות מהעיניים. זה היה מהמם. אחרי 57 שנות נישואין, סוף סוף הייתה לנו חתונה כמו שצריך. זאת הייתה ללא ספק סגירת מעגל". 

 

נורית ושמואל אולפק בחתונה מחודשת. צילום באדיבות רשת מפגשים פ"ת

 

הקרדיט לאירוע המרגש, שייך למועדון "קפה אירופה" המיועד לניצולי שואה ומופעל על ידי המרכז הקהילתי "רמת ורבר" של "רשת מפגשים פתח תקווה" מבית החברה למתנ"סים הארצית, בשיתוף אגף הרווחה בעיריית פתח תקווה.

 

"בשיחותיי עם כמה מהזוגות שמגיעים לכאן", מספרת דבורה פיינר, רכזת הגמלאים במרכז הקהילתי, "נודע לי שבצעירותם הם לא הצליחו לחגוג את החתונה שחלמו עליה. החלטנו לקיים עבורם טקס מחודש". אל היוזמה חברה דפנה ברוורמן, נשיאת ארגוני המתנדבים וביחד הפיקו את החתונה בהתנדבות, כשכל נותני השירותים, החל מהקייטרינג, דרך המופעים באירוע ועד שמלות הכלה וחליפות החתן, אינם גובים תשלום.

 

להתחתן בגיל 80 ולהרגיש בת 18

 

בלומה וישראל שוורצברג. הצילום באדיבות רשת מפגשים פ"ת

 

הכלה הטרייה בלומה שוורצברג, בת ה-80, שחידשה את נדריה לישראל בן ה-86, מספרת שמאז האירוע, היא לא מפסיקה לחייך. "זה היה מקסים", היא מספרת בהתרגשות. "תפרו לנו שמלות כלה במיוחד, איפרו אותנו, שמו לנו כתר והינומה. מי התאפר אז, בחתונה הראשונה שלנו? הפעם קיבלתי פינוק שאין כדוגמתו".

 

את שמואל הכירה בחתונה של אחותו. "הגעתי לחתונה, למרות שלמען האמת לא כל כך הכרתי את החתן והכלה", היא מתוודה, "אבל באותה תקופה, היו מזמינים לחתונות גם אנשים זרים, כדי שהאולם יהיה מלא. בכניסה, כשלחצתי לישראל את היד, מייד הבנתי שאני רוצה להכיר אותו".

 

לימים, התברר לבני הזוג שנולדו באותה עיר בפולין, ששניהם ברחו עם משפחותיהם לרוסיה ועברו שם את שנות המלחמה בסבל ונדודים ואפילו עלו ארצה באותה שנה, 1949. "המשפחה שלי ואני ברחנו מפולין לרוסיה בתחילת המלחמה", מספרת בלומה, "אחרי שהבית שלנו נהרס בהפצצה וכמעט נקברנו חיים. כל המלחמה ברחנו ממקום למקום, עד היום אני לא מבינה איך שרדנו. בלי אוכל, בלי בגדים. הפסדתי המון שנות לימודים, שהייתי צריכה להשלים אחר כך. עבדתי כגננת במשך הרבה שנים, אבל את תעודת הבגרות, הוצאתי רק בגיל 40".

 

  כלות וחתנים מחדשים נדרים. הצילום באדיבות רשת מפגשים פ"ת

 

נקמה מתוקה בנאצים והגשמת חלום: חתונת זהב 

 

בחזרה להיכרות עם ישראל, שהולידה רומן ובעקבותיו חתונה. "התחתנו ב-1957, באולם הרצאות ברחוב לוינסקי בפתח תקווה", היא נזכרת. "היו שם שולחנות וכיסאות והכול היה מאוד פשוט וצנוע ואימא כל כך טרחה על האוכל. לאירוע הגיעו מעט מאוד אנשים, כי שנינו איבדנו משפחות בשואה וממש חיפשו בשכונה מי יכול להגיע, שכנים, מכרים, שיהיה קהל קצת. זה היה שמח, אבל גם קצת עצוב".

 

היום בלומה וישראל הם הורים לשלושה ילדים וסבים לתשעה ("נקמה מתוקה בנאצים"), שניים מנכדיהם כבר נשואים והשלישי בדרך. הם פרשו אמנם לגמלאות, אבל ממלאים את זמנם בפעילות התנדבותית, הוא בבית החולים בילינסון, היא בגן ילדים. מאז הפרישה בלומה החלה גם לצייר וביום שיחתנו, היא עומדת בפני פתיחת תערוכה חדשה מעבודותיה, בשם "הפרח בגני".

 

כשהגיעה ההצעה לערוך את החתונה המחודשת, היא הייתה בעיקר משועשעת. "צחקנו בהתחלה", היא מספרת, "אבל אחר כך זה נכנס לראש ואני לא מצטערת לרגע".

 

איך המשפחה הגיבה?

 

"כולם מאוד הופתעו ושמחו. החברים של הנכדים אמנם קצת צחקו עליהם שהם הולכים לחתונה של סבא וסבתא, אבל זה היה אירוע משגע ויצאנו בהרגשה נהדרת. היה מאוד שמח, הביאו אמנים, היו שולחנות מלאים כל טוב. קיבלנו כמובן תמונות של חתן-כלה מהחתונה, גם על מגנטים למקרר וזה כל כך יפה".

 

גם נורית אולפק יצאה נרגשת ומאושרת מהאירוע. "בכיתי בחופה" היא מספרת, "וכל המשפחה בכתה אחריי. הייתה התרגשות גדולה. זה היה אירוע מאוד מיוחד, מהמם, באמת שאין לי מילים. חלמנו על חתונת זהב, אבל זה לא התאפשר והנה, הגשמנו את החלום".

 

  נורית ושמואל אולפק עם המשפחה המורחבת. צילום באדיבות רשת מפגשים פ"ת

 

החתונה הראשונה של נורית ושמואל, הייתה פשוטה ובסיסית מאוד. על ירח דבש, לא דיברו אפילו. "לא היה לנו כסף", היא נזכרת, "סבלנו כל החיים".

כשהיא מדברת על סבל, נורית מתכוונת בעיקר לשנים שעברה כילדה בעיר ג'רבה בתוניסיה, בזמן מלחמת העולם השנייה. יהודי תוניסיה, שנשלטה בידי צרפת של וישי ובהמשך המלחמה ישירות על ידי הנאצים, אולצו לשאת טלאי צהוב, סבלו מגבלות ואיסורים, רכושם הוחרם וחלקם נשלחו למחנות עבודה ואף למחנות ההשמדה באירופה.  

נורית נולדה במהלך המלחמה וגדלה לתוך הפחד והמצוקה. "היתה לי ילדות קשה", היא מספרת. "למעשה לא הייתה לי ילדות בכלל. נשארנו בלי אוכל. לאבא, שהיה סוחר, החרימו את כל הסחורה והוא לא יכול היה לפרנס אותנו. הוא קיבל מכות ונשלח לעבודת כפייה למשך שנה. אנחנו, שלושת הילדים, סבלנו מאוד".

 

הזיכרונות קשים, המציאות מתוקה. נורית אולפק, שנייה מימין. הצילום באדיבות רשת מפגשים פ"ת

 

אבל התלאות לא הסתיימו עם תום המלחמה ואחרי הקמת מדינת ישראל, החלו, כמו יהודים במדינות ערב האחרות, לסבול מהצקות של מוסלמים. "ב-1950, ברחנו באמצע הלילה לצרפת", היא משחזרת. "עזבנו מאחור את הבית וכל הרכוש. משם הגענו ארצה, למושב בנגב ואחר כך למרכז הארץ".

את שמואל, שעלה עם משפחתו מטורקיה ב-1948, גם כן לתוך חיי עוני ומחסור, הכירה דרך חבר לעבודה, במפעל בו עבדה בצעירותה. "התאהבתי בו ממבט ראשון", היא מספרת. "אימא שלו לא כל כך רצתה אותי, אבל בסוף זה הסתדר. חגגנו בחתונה קטנה ולמחרת כבר חזרתי לעבודה, לנקות את הבית. שום ירח דבש ושום דבר".  

בהמשך הביאו בני הזוג לעולם שלושה ילדים וכיום הם סבים לתשעה נכדים. היא פתחה מספרה, הוא עבד בגננות ושתלנות. "עבדנו מאוד קשה, כדי לפרנס את הילדים". לפני כעשר שנים יצאו לפנסיה, אבל מנהלים חיים פעילים ותוססים.

 

טיפ לנישואים ארוכים מבלומה ונורית

 

כששתי הנשואות החדשות-ישנות נשאלות על סוד הזוגיות ארוכת השנים, הן מדברות בראש ובראשונה, על היכולת לוותר. "הרבה לוותר ולסלוח", אומרת נורית, "אין מה לעשות. כשיש אהבה, מתגברים על הכול ואנחנו עדיין אוהבים. אני רואה איך אנשים מתגרשים היום בקלות ואני לא מבינה את זה. בדור שלנו זה היה אחרת. לנו היה הכי חשוב שהילדים יגדלו טוב, שלא יהיו להם טראומות ושנישאר תמיד משפחה".

"הרבה ויתורים משני הצדדים", מסכימה בלומה. "לא שאחד יוריד את הראש ויהיה סמרטוט, כי מי שנהייה סמרטוט, דורכים עליו. לתת הרבה פרגון אחד לשני ולא לשכוח להגיד מלה טובה. אני אומרת שלפעמים צריך להשקיע גם בהפתעות קטנות, אבל בעלי לא מומחה בזה".  

 

 האם יש גיל בו אי אפשר יותר להשתנות?

 האם תפקיד סבא וסבתא להציב גבולות?

 מי אמר שחייבים זוגיות בגיל השלישי?

אף פעם לא מאוחר: טיפול זוגי בגיל מבוגר

זוגיות בכאילו עדיפה על לבד?

זה הזמן לגלות: איזה מין בני זוג אתם?

כל הדרכים למצוא אהבה באינטרנט בגיל 50 פלוס

יצאנו לפנסיה, ומה עכשיו?

 

מעל 50 ומחפשים אהבה? הצטרפו לקהילת פנויים ופנויות של מוטק'ה

0  תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד ביחסים

כנגד כל הסיכויים: הזוגות היציבים של הוליווד
  יציבות היא לא בדיוק מושג שגרתי בהוליווד. אנחנו יותר שומעים על גירושים ופרידות מאשר על חתונות וזוגות...
לקריאת הכתבה
נשואים ואוהבים כבר יותר מ-60 שנה
תמונה בפייסבוק שפרסמה רונית, בתם של עדה ומוטי הבר, משכה את תשומת ליבי: "הזוג החמוד הזה, אימא ואבא שלי,...
לקריאת הכתבה
הכירו במוטק'ה, התאהבו והתחתנו
לפני שבע שנים, כשרחלי שמיר הייתה כמעט בת 70, אימא לארבעה ילדים וסבתא לתשעה נכדים, הדבר האחרון שהעלתה בדעתה...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה