מתי זיכרון נהפך למזכרת

הסופר הצרפתי המצליח דויד פואנקינוס מספר בספרו "המזכרות" סיפור משפחתי קטן שיש בו שורה של מרכיבים שכל אחד כמעט יכול למצוא משהו מהם בסיפור המשפחתי שלו (בניכוי סממני תרבות צרפתית מובהקים, כמו החופשה שנתית למשל). הגיבור המספר את הסיפור בגוף ראשון הוא איש צעיר שמחפש את עצמו, חולם להיות סופר ובינתיים עובד במשמרת לילה במלון. הוא ביישן עם נשים ובכלל, מתקשה ביחסיו עם הוריו המנוכרים (פקיד בנק ומורה שיוצאים לפנסיה), אבל קשור מאוד לסבתו בעלת האישיות הדומיננטית שהולכת וקמלה בבית האבות שאליו מכניסים אותה בניה (אביו של הגיבור ואחיו). הוא מחפש משמעות לחייו, רעיונות לספרו, אהבה ודרכים לשמח את סבתו.

הספר נפתח במות סבו של הגיבור, שהיה חלק בלתי נפרד מזיכרונות ילדותו, ומסתיים במימוש מחודש של חוויית ילדות אחת כזו שנחרטה בזיכרונו, הפעם עם בנו, אחרי מות נישואיו. בין שתי הנקודות הוא עושה סוג של מסע התבגרות לאור זיכרונות (סליחה - מזכרות). מה שמתחיל כעבודה לילית זמנית שאמורה לאפשר לו לכתוב בימים ולממש את חלומו להיות סופר, נהפך לקריירה וייעוד; הרצון להיות קרוב אל סבתו ולשמח אותה מוביל לשורה של חוויות משותפות, שהמרכזית בהן היא זו שבה הוא פוגש את מי שנהפכת למושא אהבתו; האהבה הגדולה ללואיז, שנראית בעיניו בראשיתה כאהבת חייו, מובילה לנישואים שחונקים את האהבה וסופם פירוד וגירושים; הניכור הגדול מהוריו, שאין לו כל שפה משותפת איתם, נהפך לסוג של פיוס והתקרבות אחרי שהם כולם חווים משברים שנוגעים זה בזה (אמו סובלת מדיכאון, אביו הוא גבר שהולך לאיבוד בפנסיה, הוריו מתגרשים וחוזרים זה לזה).

את כל הסיפור המשפחתי הזה מספר הגיבור בגוף ראשון, כאמור, במה שברור כי הוא מבט לאחור, אבל בסדר כרונולוגי, בהתקדמות ליניארית שנעצרת בכל פעם לשיבוץ "מזכרת", שהיא בעצם זיכרון, דמיוני או מבוסס עובדות (כשמדובר בדמות אמיתית ומוכרת), הקשור בדמות שהגיבור בדיוק עסק בה. הזיכרונות הללו אינם זיכרונותיו האישיים של הגיבור (למעט המזכרת האחרונה) - אלה זיכרונות של דמויות שוליות לגמרי בסיפורו או מרכזיות מאוד, של דמויות אמיתיות שאיכשהו נשזרות בסיפור, ובכל מקרה מסכת ה"מזכרות" הללו היא מין עיטור, קישוט לסיפור המרכזי.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

באופן דומה, גם האזכורים החוזרים ונשנים לכך שהמספר שואף להיות סופר - ואולי משום כך הסופר האמיתי, פואנקינוס, משבץ הרבה משפטי מחץ וניסוחים מתוחכמים של הגיבור בטקסט ("אני מרגישה שרעיון האושר חומק ממני... ושהחיים קצרים מכדי שנרשה לעצמנו להיות בינוניים" - זה המסר שקולט הגיבור לדבריו ממבטה של אשתו) - הם מין התעסקות יותר מדי מודעת לעצמה בחשיבות שמוצא, או מחפש, המספר בסיפורו ובתהליך כתיבתו.

בנבדל מרומנים אחרים שבמרכזים ספרים, סופרים ותהליך כתיבה, ב"המזכרות" יש משהו מעושה, מלאכותי, כמעט יהיר, במסווה של צניעות לכאורה. תורמות לתחושה גם הערות השוליים המלוות את הטקסט, שכולן התייחסויות של הגיבור לטקסט של סיפורו, של עצמו. כך למשל הוא מעיר בתחתית עמוד 168: "הדיאלוג שלהלן אינו החלק המועדף עלי בסיפורנו, אבל מילא, בחרתי בסוג של ריאליזם שאינו נטול סיכונים". מה שהתחיל כסיפור מבטיח, נהפך בעיני מהר מאוד למונולוג של מספר מרוכז בעצמו הרבה יותר מדי, יומרני ומייגע.

שורה תחתונה: סיפור קטן עם פוטנציאל ריגוש, שהולך לאיבוד בים של קישוטים ספרותיים מיותרים.

"המזכרות", מאת דויד פואנקינוס. תרגום מצרפתית: לי עברון-ועקנין. 219 עמודים, הוצאת כתר

עוד על ספרים:

מה שהפרקליט עשה בכלא

גיבורות של נייר

גבר הולך לאיבוד

אישה אחת ברחה