מ"מעיינות המרפא" של אז ועד ל"ספא" של היום

אם חשבתם שג'קוזי, ספא, עיסויים מפנקים ואוכל בריא הם המצאה תיירותית של שנות התשעים ואילך, כדאי שתחשבו שוב. למרות שלעבר הרחוק של ישראל יש דימוי עמל וסגפני, גם אז אנשים היו יוצאים לנופש ולהבריא את הגוף, אם כי פעם הכל היה הרבה יותר צנוע. בעשורים הראשונים של המדינה שלטו כאן הסוציאליזם והקולקטיביזם. נהנתנות ופינוקים היו מילים גסות, אבל החלמה ומרפא דווקא היו שגורות בלקסיקון והיוו אופציה מרעננת להשתחרר משגרת היום יום ולרחוץ בבריכת בוץ. הבעיה היחידה שאז באמת היית צריך להיות חולה. לאחר שגמרו לבנות את הארץ, הגיעו פרנסיה להכרה כי ענף התיירות משמעותי לכלכלתה של המדינה הצעירה. מאחר וארץ ישראל התברכה בשפע של שמש ומעיינות מרפא בעלי תכונות ריפוי, הוחלט לקדם אתרים אלו ולבסס בהם את התשתית לפיתוח תיירות מרפא מודרנית. כך, למשל, הפך איזור ים-המלח למקום האולטימטיבי עבור המחפשים מזור לספחת. החל משנות השמונים, מעת הפיכתה ההדרגתית של מדינת ישראל למדינה קפיטליסיטית רודפת ריגושים ותענוגות, נחשף התייר הישראלי להנאות ולפינוקים בחו"ל וביקש ליהנות מחוויית בריאות גם מבלי להיות חולה. למעשה, הבריאות היתה רק תירוץ לפינוק, והבילוי בספא נתפס בהדרגה כמשהו רומנטי וכסמל סטטוס. אתרי הבריאות הספרטניים כבר לא התאימו לתפיסת הנופש של הישראלי החדש והמלונות שהציעו עד אז טיפולי בריאות הסבו אותם לטיפולי ספא, רחצה באמבטיית טיפולים הפכה להידרותרפיה, בריכת מים מינרלים הפכה לג'קוזי, דיאטה מכונה כיום תזונה נכונה, ושמה של מריחת הבוץ הקלאסית הפך לפילינג גוף. בסוף שנות התשעים ואילך, עם המודעות ההוליסטית לגוף ועם פריחתה של תרבות הפנאי, הפכו חוות הבריאות ומלונות הספא להיות הדבר הכי איני. מקפיצות אירוביות ו,אכול ככל יכולתך", על שפת הבריכה עבר התייר הישראלי להסתובב בחלוק מגבת, לקבל עיסוי באבנים חמות ולאכול ככל יכולתך, אבל אורגני. הבהלה לשלווה הביאה להתפתחותו של טרנד תיירותי מקומי: מלונות ספא צצים בכל פינה: "מצפה ימים", "יערות הכרמל", חוות "חמת גדר", "חמי יואב", "חמי געש" ועוד. בתי מלון ותיקים בונים אגפי ספא, צימרים מפוארים מציעים ג'קוזי וטיפולים היישר לחדר השינה, ועוד לא הזכרנו את מכוני ספא-יום בעיר וגם בכפר. בתחילה נחשב הבילוי בספא לתענוג של העשירון העליון, אבל כיום, אם אתה לא "ספא" - אתה לא קיים.



ים המלח:
העיסוי בבוץ לא נולד אתמול והוא ותיק בערך כמו ים המלח עצמו. כבר בימי בית שני היו מגיעים לים המלח להתרפא באמצעות "מי המרפא" הטבעיים, עתירי המינרלים והחום הטבעי ומרבצי הבוץ השחור המרפא. באמצע המאה ה-19 תיאר חוקר ארץ ישראל, הנרי בייקר טריסטראם, את ים המלח כמקום אידאלי להקמת בית מרפא בו יהיו מרחצאות חמים, קרים ומלוחים ומוסד הידרותרפי. בשנות השלושים הוקם בצפון ים-המלח מפעל האשלג. הישובים קליה וקיבוץ בית הערבה החלו להתפתח באיזור, וגם תעשיית התיירות לא נשארה מאחור, ובאזור הוקמו בית קפה ומלון "לידו". בן גוריון, למשל, אהב לנפוש בים המלח ואת החלטת עצרת האומות המאוחדות של כ"ט בנובמבר שמע בעת ששהה במלון "לידו". בן גוריון כמו טיילים אחרים, נהג לשכשך במעיינות עין פשחה (שמורת עין צוקים של היום). בעקבות תכנית החלוקה עבר האיזור הצפוני של ים-המלח לידי הירדנים, ואלו הרסו את המפעל ואת קיבוץ בית הערבה. על השטח שהיה אתר תיירות, שתוכנן והוקם ע"י האדריכל ריכארד קאופמן, הקימו הירדנים מחנה צבאי, ובסמוך לשם בנו אתר תיירות לעשירי רמאללה, בית לחם וירושלים. בידי ישראל נותר רק מפעל האשלג בדרום ים-המלח. המרחצאות ה"ממוסדים" הראשונים היו בקיבוץ עין גדי. בשנת 1953 עלו לקרקע ראשוני חברי הקיבוץ שהחל בראשית שנות השישים לפתח את אתרי המרפא: בשנת 62 הוקם בית הארחה קטן בצריפים הישנים שהועלו מהיישוב הישן וב-63 נפתחו מרחצאות הגופרית הראשונים במבנה אזבסט פרימיטיבי, סמוך לבאר המים הטרמו-מינרליים. במהלך שנות ה-80 נבנו המרחצאות החדשים ובית ההארחה גדל והתפתח והפך למלון "ארץ עין גדי".


בראשית שנות השישים גם נוסדו המרחצאות בחמי זוהר, ובשנת 1971 החל לפעול סולריום 400 בעין בוקק, אליו הגיעו ומגיעים מתרפאים מכל העולם כדי לשזוף את גופם תחת קרני השמש העדינה בשילוב עם הקרינה האולטרא-סגולה המסוננת, ולהבריא את גופם ממחלות עור או פרקים. היתרונות הנוספים של ים המלח הם סביבה נטולת אבקנים, אוויר בלתי מזוהם העשיר בחמצן ובברום, הלחץ הברומטרי הגבוה והלחות הנמוכה, שעזרו להפוך אותו משנות השבעים ואילך למרכז לתיירות מרפא עולמית, בעיקר בקרב אזרחי גרמניה, דנמרק, אוסטריה הזכאים להחזר או מימון של עלות הטיפול בים המלח. עם השנים, הם גילו גם את היתרונות התיירותים הקונבנציונלים של המקום ? נוף עוצר נשימה, אתרים ארכיאולוגים ושפע אתגרים. את מקומה של האווירה הרפואית החליפה סביבת תיירותית תוססת ואל חולי הפסוריאזיס והשיגרון התווספו גם ועדי עובדים ונופשים חובבי מדבר או פינוקים. אבל בעוד התיירות בים המלח פורחת, ים-המלח גווע לאיטו - הוא מתייבש, מפלסו יורד, תופעת הבולענים גובה קורבנות, שרשרת בתי המלון מתרחקת מהחוף ואילו המים של בריכות האידוי מאיימים להציף את המלונות.(ynet) להמשך הכתבה -

לחצו