חזרה לחדשות היום

נוסטלגיה זו לא מילה גסה

גדעון רייכר נזכר בערגה בימי ילדותו בחיפה, כשהיה משחק ברחוב ולא במחשב, שאנשים היו משוחחים ביניהם במקום בסלולרי, ומכתבים היו נשלחים במקום סמסים. רייכר מתגעגע
מאת גדעון רייכר 09/10/17
נוסטלגיה זו לא מילה גסה
היינו קוראים ספרים ושומעים תקליטים. צילום: Shutterstock

 

 

אני יודע שאני נשמע מיושן, אבל אני נתקף ללא הרף בפרץ געגועים לעולם הישן, של פעם. לא מדובר בהיסטוריה ארוכה, אלא בימים שבהם גדלתי כילד ונער בעירי חיפה. השכנים לא היו מנוכרים ומרוחקים, נהפוך הוא: התגוררנו זה בתוך זה, בית, כיסא אחד ואמבטיה לכולם. הסתדרנו. אגב, לא תמיד. היה ויכוח תורו של מי להתרחץ היום.

 

טלפון כמובן לא היה בבית. רצית לטלפן, היית מחפש אחר טלפון ציבורי במרחבי העיר. גם לא היה צורך בו. הכל נסעו באוטובוס, נדחקים זה כנגד זה אבל משוחחים, מתקרבים איש לרעהו, רוכשים חברים חדשים. בבית הספר קורצנו כולנו מאותם חומרים נטולי ממון, אך עתירי  שמחה. קראנו ספרים ללא הרף, ביום ובלילה. ספרים, ספרים ורק ספרים. העיתונים לא הגיעו לבתים. היו נחטפים ברחובות בשקיקה מידיהם של מוכרי העיתונים, שהיו מכריזים על מרכולתם ברעש גדול. היית מחזיק עיתון בידך ומהלך ברחוב, היו עוצרים אותך מדי רגע. מבקשים לדעת: מה הכותרת היום? נו, מה אתה אומר?.

 

והיינו נאלצים לשלם מס דיבור חובה ברחוב. הצעירים שבינינו היו מרבים לשחק בחוץ. "תופסת", למשל, או מציירים לוח משחקים על המדרכה ומקפצים בעליצות. עד אשר היו האימהות מתייצבות על המרפסת ומאיצות בנו, "בואו הביתה. צריך לאכול וללכת לישון".

 

 

היה כבוד כלפי נבחרי העם

 

 שיחקנו בחוץ עד שהאמהות היו קוראות לנו מהחלון לחזור הביתה, לאכול ולישון. צילום אילוסטרציה: Shutterstock

 

 

בנושא אחד היינו דומים מאוד לאלה של היום: פוליטיקה. או שהיית מפמ'ניק או מפאינ'יק או חרותני'ק. קרבות מילוליים באסיפות עם, שהיו מתקיימות בבתי הקולנוע בעיר, היו מושכים אליהם קהל רב. היינו נאספים, מבוגרים וילדיהם, על מנת לשמוע את דברי המנהיגים שהיו נערצים ומורמים מעם. לא שררה אותה ציניות המופנית כיום כנגד הנבחרים. היה לי הכבוד והעונג ככתב הפרלמנטרי של "ידיעות אחרונות" להסב לשולחנם של דוד בן גוריון, גולדה מאיר, משה דיין, מנחם בגין, יצחק רבין ומי לא?.

 

שאבתי מלוא החופניים את דיבורם ולמדתי את הכלל: לא להתערב. לא להגיב, רק להקשיב. היינו נפגשים לעיתים קרובות בבתי חברים, מדברים ללא הרף. זו הייתה השגרה המקובלת. והיום? כולם נצמדים למכשיר הקסמים הסלולרי ומסמסים: "היי...מה נשמע?  ככה...כאילו...". אז היינו משגרים מכתבים. בעת שירותי הצבאי הייתי משגר כמו חבריי מכתבים על פני עמודים רבים לחברים ולחברות. עברית של פעם, לא קצרת רוח ומנוכרת.

 

והיו גם הטרמפים. אלה ליכדו את כולנו. רצית להגיע למרחקים, היית נעמד בשולי הכביש, מרים את ידך ונהגים חולפים נענו מיד. כולנו היינו בני שבט אחד מלוכד ואוהב. לא חשש ממחבלים, שהרי טרם אוחדה ארצנו וטרם השתרעה למרחקים. נכון. הגעגועים לימים של פעם נשמעים מנוכרים. אבל בכל זאת, נעים להיזכר.

 

עוד ברייכר מתרגז

 

  

פניות לגדעון רייכר - sheder@bezeqint.net

 

 

ומה אתם חושבים? הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה

 

 

0  תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד בחדשות היום

האם החיסון נגד שפעת לא יעיל בגיל השלישי?
מדי שנה מושיטים את זרועותיהם מאות אלפי קשישים ומתחסנים כנגד מחלת השפעת, וחיוך של נחת עולה על שפתיהם. הם...
לקריאת הכתבה
אם כל הסיוטים: תחבורע ציבורית
אנחנו נוהגים לשאת את ראשינו בגאווה וקובעים ביהירות: אנחנו עם סגולה, אין כמונו בסביבה. האמנם? ואולי הגיע...
לקריאת הכתבה
מר בנימין נתניהו, קבל כבר החלטה
ראש הממשלה בנימין נתניהו חוזר ומצהיר: כל עוד הפלשתינאים לא יכירו במדינת ישראל, לא ננהל איתם משא ומתן...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה