ניצה סקולניק, 61, חיה בגיהינום של אלימות מינית ופיזית במשפחה - מצד אבא שלה. אח שלה. סבא שלה

ניצה סקולניק, בת 61, אם לשמונה ילדים, סבתא ל-17 נכדים, נשואה, מרצה, מטפלת זוגית ומשפחתית, מאמנת אישית, מרצה וסופרת

היו לה חלומות על נחשים, והיא לא הבינה למה. היא היתה בולמית, אנורקטית, היו לה התקפות של חנק, והיא לא הבינה למה.

עד שהבינה.

ניצה סקולניק סבלה מגילוי עריות. אחיה ואבא שלה ביקרו בחדרה באופן קבוע. זה התחיל כבר כשנולדה. היא היתה בת ראשונה אחרי ארבעה בנים. אבא שלה החליט שהיא לא שלו, והשאיר אותה בבית חולים. למזלה, אחרי חודש וחצי סבתא שלה החליטה לקחת אותה מבית החולים. "זאת היתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל", היא אומרת, "היא כל הזמן עודדה אותי לעשות דברים, חיזקה אותי, לא הפסיקה להגיד לי כמה אני יפה וחזקה".

כשהיתה בת חמש הכל נגמר. סבא שלה נפטר, וסבתא שלה עברה לגור אצל ההורים שלה, שתמיד חשבה שהם הדודים שלה.

אחיה הגדול היה מכניס אותה לאמבטיה, לעשות מקלחת, ואז מתפשט בעצמו. "הייתי צורחת", היא מתארת, "אבל מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא שומע. סבתא שלי שמעה אבל היא היתה קורבן בעצמה. היא היתה אומרת לי 'הלוואי שהיה לי לב של אבן ולא הייתי מרגישה את הכאב שלך'.

"עכשיו אני גם יודעת שהחלומות שלי על נחשים באו משם, כי בכל פעם שהיה מתפשט איבר המין שלו גדל ומבחינתי זה היה כמו נחש גדול. מהרגע שהגעתי לבית של ההורים שלי התחלתי לגמגם. הרטבתי במיטה עד גיל 16. גרנו בשכונה קשה וניסיתי להיות כמה שיותר בלתי נראית".

בגיל 13 נכנסה ניצה להריון ואפילו לא ידעה ממי. סבתא שלה, יחד עם אישה ערביה מהשכונה, הכניסו אותה למקלט, נתנו לה לשתות משקה מר, עשו לה כוסות רוח, וניסו לעשות לה הפלה בעזרת מסרגות. כשזה לא הצליח לקחו אותה לרופא ברמלה, שיעשה לה הפלה. ניצה חזרה בתשובה אחרי ההפלה, ובגיל 18 התחתנה עם חרדי. הוא לא אנס אותה אבל ההשפלות היו בלתי נסבלות. היא ילדה ילד אחרי ילד עד שעשתה קשירת חצוצרות בלי לומר לו. בגיל 37 התגרשה ממנו. "הפעם ראשונה שהרגשתי ערך כלשהו לחיי היה כשהתחלתי ללדת", היא אומרת, "ללדת יצורים מדהימים כאלה? אני בטח שווה משהו".

ניצה מדברת על תשעת ילדיה. את הבכורה איבדה כשהיתה בת חודש וחצי. "זה היה שבר נוראי וייחסתי אותו לפגיעה, כאילו זה מגיע לי", היא אומרת, "שנים לא הלכתי לקבר שלה. הייתי בתחושה שאני יצרתי את המציאות שקרתה לי ואין לי זכות להתאבל עליה. גם הלידה עצמה הייתה טראומה נוראית. צרחתי בלי סוף. שם, בחדר הלידה, פגשתי שוב את כל הטראומה שלי.

תחושת האשמה כשזה אונס בתוך המשפחה כפולה ומכופלת. ניצה סקולניק. צילום: ערבה גרזון רז

"כשזה אונס בתוך המשפחה תחושת האשמה היא כפולה ומכופלת. הדחקתי והדחקתי והדחקתי. לא במקרה חליתי בסרטן פעמיים, תכננתי את ההתאבדות שלי. לא הבנתי שאני פגועה, רק ידעתי שרע לי. אני חושבת שאם הייתי מודעת כל השנים האלה לא הייתי שורדת".

- מתי דיברת על זה פעם ראשונה?

"הייתי כבר בת 54. דיברתי עם חנן שניר, שהיה מטפל שלי בפסיכודרמה. הוא ביים הצגה בשם 'חגיגה' שמדברת על ניצול מיני במשפחה, הצגה שמבוססת על סרט דני. שניר הזמין אותי לבכורה. אחרי ההצגה הלכתי אל מאחורי הקלעים, הייתי מאוד מרוגשת, דיברתי בקול רם, ולקח זמן עד שהבנתי שיש שם מצלמות טלוויזיה ושהכל תועד.

"הבנתי שאני מוכרחה לספר לילדים שלי לפני שיגלו דרך התקשורת מה עבר עלי. הם ידעו שהיו לי חיים אלימים, אבל זהו. באותו ערב סיפרתי לאחים שלי ולילדים שלי. היה לא קל. האחים שלי קיבלו את זה רע מאוד".

הרגע המכונן בחייה, היא מספרת, היה כשנסעה להודו לשנה, למדה רייקי ועשתה מדיטציה. "כל השנים היה לי אות קין, והחלפתי אותו בטיקות".

ניצה פרסמה שני ספרים, "שלום לך מסה קטנה" ו"הפרפר שחלם להיות אריה".

ניצה סקולניק והספרים שחיברה. צילום: ערבה גרזון רז

כשאביה חלה במחלת נפש, היא היתה זאת שטיפלה בו. "חשבתי שאולי אקבל הכרה לקיום שלי, סוף סוף", היא אומרת, "שאני בת טובה, שאני בסדר. הייתי היחידה שטיפלה בו. קיוויתי שיגיד לי שאני ילדה טובה, אבל כלום. סבתא שלי עברה התעללות, סבא שלי התעלל באימא שלי. זה עובר במשפחה כמו מחלה".

- את ממליצה לא לדבר על זה?

"לקח לי המון זמן למצוא מטפלת שמתמחה בגילוי עריות. עברתי גיהינום. גם כשהייתי מודעת לזה רציתי למות. אני אומרת, אם זה לא משבש את החיים - לא לחפור. לא משנה באיזה גיל זה עולה, תמיד תחזור הילדה הזאת, המבוהלת, שזקוקה לאישור, וברוב המקרים היא לא מקבלת את זה. צריך לבדוק מה בעצם תרוויחו אם תספרו. אומרים להוציא ולא לשתוק. אני אומרת: לא תמיד אפשר לעמוד בזה. בגילוי עריות יש את המקום הזה של האבא שאומר לך כמה הוא אוהב אותך".

היום ניצה במקום טוב. הרעיון של התאהבות היה ממנה והלאה עד שנסעה לארה"ב, ומישהי ביקשה ממנה להעביר חבילה למישהו בארץ. היא והמישהו הזה נשואים כבר שלוש שנים.