סדרות מתח. לא לגברים בלבד

יום האישה הבינלאומי עורר בנו את שאלת שוויון ההזדמנויות בתעסוקה, זו המתקיימת בסדרות טלוויזיה. ביקשנו לבדוק את מצבן של חוקרות, בלשיות ושוטרות כדמויות מובילות בסדרות טלוויזיוניות. לא השלינו את עצמנו: לא חשבנו לרגע שיש שוויון של ממש בעולם הטלוויזיוני הבדוי, וחיטוט בנבכי הזיכרון והארכיון וסקירת מצב נוכחית העלו שהמצב לא ממש טוב. מצד שני, הוא פחות גרוע ממה שחשבנו. או זכרנו. ממש עכשיו מובילות כמה חוקרות דמיוניות מוכשרות סדרות מתח בכבלים ובלוויין: בכבלים אפשר לראות את ד"ר סמנתה ווטרס, קרימינולוגית של האף.בי.איי. עוסקת בלכידת פושעים ב"פרופיילר" (שודרה בארצות הברית בשנים 1996-2000), את השוטרת לילי ראש המתמחה בפענוח תיקים ישנים ב"רצח מן העבר (ששידורה החל ב-2003 ועדיין נמשך) והרגע סיימה את עבודתה שם השוטרת לאה קפקא (בגילומה של אפרת בן צור), אחת משלנו, בסדרת המקור המצוינת "תמרות עשן". בלוויין עושה לצופים נחת בלשית המשטרה ברנדה ג'ונסון בעלת הניגון הדרומי הקל והחיבה לממתקים, בגילומה של קירה סדג'וויק, גיבורת "המפענחת" (עלתה בארצות הברית ב-2005 ועדיין משודרת).


זירת סדרות הפשע-מתח נשלטה בעבר באופן כמעט מוחלט בידי גברים. אם היו נשים בקאסט הקבוע, הן היו בעיקר וריאציה על העזר-כנגד: המזכירה, האישה, החברה, או במקרה המאוד מתקדם - חברת צוות זוטרה. ראשית שנות השבעים והמהפכה הפמיניסטית הביאו למסך הטלוויזיה האמריקנית את השוטרת הראשונה שהייתה גיבורת סדרה: השנה הייתה 1974, הכוכבת הייתה אנג'י דיקינסון והסדרה נקראה "אשת משטרה". אבל השוטרת היפהפייה, גיבורת הסדרה, הקדימה את זמנה: כדי לעמוד במשימותיה, היא ניצלה לא אחת את נשיותה ואת המראה שלה, מה שקומם עליה לא מעט פמיניסטיות לוחמניות ובכלל נחשב לא תקין פוליטית. הסדרה, שלעונה אחת רשמה רייטינג מרקיע שחקים, הידרדרה די מהר, ובוטלה ב-1978. אבל היא סללה את הדרך לרבות אחריה, ובכלל זה לשלישייה שהצלחתה הטלוויזיונית בראה לא רק כוכבות, בושם ותסרוקת - פארה פוסט ותסרוקת ה"נפנפים" - אלא גם סרטים שבאו שנים אחריה: "המלאכיות של צ'רלי". הסדרה, ששודרה בשנים 1976-1981, הייתה סוג של פרודיה על בלשים, עם קריצה ותלבושות סקסיות. כל מה שנעשה ברצינות ב"אשת משטרה", נעשה כאן בבדיחה מודעת, ואולי זה היה חלק מסוד ההצלחה של הסדרה, שאמנם אפשרה לשלוש נשים לפענח תעלומות - אבל לא ממש ברצינות. "קגני ולייסי", צמד השוטרות האמריקניות שעלו לאוויר ב-1982 ושרדו עד 1988 (הסדרה באה בעקבות סרט בשם זהה), עשו צעד גדול לשיפור מעמד הבלשיות בטלוויזיה: לראשונה בתולדות הטלוויזיה האמריקנית הוביל צימוד נשי כזה סדרה כזו, ולא זו בלבד: הן שרטטו דמויות ריאליסטיות של נשים עובדות והעבירו דרכן מסרים חברתיים. קגני הייתה רווקה, קרייריסטית מבית אמיד, לייסי נשואה ואם לילדים - שני הפכים שעשו לעצמן מקום בניידת ועל המרקע.


הן היו שונות מאוד, אותנטיות הרבה יותר מדמויות כמו מאדי הייז (סיביל שפרד), גיבורת "בלשים בלילה" (1985-1989) שהייתה התגלמות הבלונדה במשקל נוצה, והבוסית-שותפה של ברוס וויליס הצעיר והשעיר; מלורה הולט, בלשית שנכנעה למוסכמה שאין בלשיות-נשים ראויות והשתמשה בשם גברי ובגבר יפה תואר (פירס ברוסנן) בסוכנות הבילוש שלה, בסדרה "רמינגטון סטיל" (1982-1987). אפילו הסופרת והבלשית החובבת והסבתאית ג'סיקה פלטשר (אנג'לה לנסברי), שכיכבה על המרקעים בשנים 1984-1986 ב"רצח במשיכת קולמוס", לא הותירה מורשת אמינות כמו הצמד מרחובות ניו יורק, "קגני ולייסי". ממשיכת דרכן מבחינת הריאליזם והתרומה האמיתית לדמויות מובילות של נשים בז'אנר הטלוויזיוני הזה, באה מבריטניה. מלונדון, שבה כפי שטבע חנוך לוין, יש טלוויזיה מצוינת. מדובר כמובן בג'יין טניסון, בגילומה המופלא של הלן מירן, שבשנים 1991-2006 באה והלכה, קודמה והתבגרה, ולאורך כל הדרך עשתה עבודה נפלאה בסדרת "החשוד העיקרי" (שבאחרונה הוקרנו חלקים ממנה בשידורים חוזרים בכבלים). הסדרה הצליחה - בכל עונותיה - להיות לא רק דרמת מתח מרתקת ומעולה, אלא גם לעצב דמות מרכזית מורכבת, אנושית ומתפתחת, שמתמודדת לא רק עם פשעים ופושעים, אלא גם עם פוליטיקה משטרתית, עם תסכולים וקשיים של אישה קרייריסטית, עם השנים החולפות, עם עצמה, עם פחדים, חלומות, בדידות וויתורים. עם כל המשתמע מלהיות אישה הישגית בעולם גברי. טניסון-מירן קידמה מאוד את מעמד הנשים הבלשיות הטלוויזיוניות. יורשת אמיתית, מפוכחת ואותנטית כמוה טרם נוצרה. אנחנו מחכים.
עוד על תרבות:

אירועי תרבות מומלצים

ביקורת ספר: חתונה אוסטרלית

ביקורת טלוויזיה: הבורר

ביקורת קולנוע: גראן טורינו