סודות, שקרים וחוקרים

לו הייתי תלמידת תיכון ששיעורי הספרות שלה משתרעים במדבר השיממון שבין למה-התכוון-המשורר-בשירו לבין למה-התכוון-הסופר-בספרו, הייתי יכולה לשפוך ים של מילים על המשמעויות הכפולות והמשולשות המקופלות בשם המחזה של שלמה משיח, "עד לא ידע" המועלה בקאמרי (התהלוכה הזו של פורים, שהנחקר מבקש להגיע אליה, החג שהמחזה מתרחש בו; מה שנודע ולא נודע - שהרי מדובר בחקירה ובהסתרה, בגילוי ובחשיפה; עד דלא ידע כמו עד אובדן החושים והשליטה - בחקירה, במצב, בחיים ובמוות; וכך הלאה וכך הלאה). אבל אני כבר מזמן אינני תיכוניסטית, ולמרות שבתוכנייה ממקמים היוצרים את המחזה במחוזות של "סוגיה נוקבת, שימיה כימי העולם: מהי אמת?", נדמה לי שבחינה והתייחסות יותר נכונה והולמת אליו תהיה כאל תיאטרון שנועד לבדר (בסגנון עדות הבלש). משיח כתב ורוני ניניו ביים מחזה מהזן הבלשי-מותחני: בצהרי חג פורים מוצא עצמו רופא שיניים לילדים, ד"ר בן מלר, בחדר חקירות משטרתי, נחקר בחשד אפשרי לרשלנות בגלל פעוטה שהרדים במרפאתו ופיתחה תגובה אלרגית לחומר ההרדמה, שבעקבותיה הובהלה לבית חולים. חוקר אותו אלי, שלא מזמן גילה שהוא בעצמו עומד להפוך לאב. אלי נשוי לנעמי, בעצמה חוקרת משטרה המשרתת באותה תחנה, ושניהם חברים טובים של מיכה, חוקר נוסף המשרת איתם. החקירה שעורך אלי לד"ר מלר מחזירה אותו שוב ושוב ארבעה חודשים אחורה, לחקירה קודמת שלו באותו חדר חקירות, שבה חקר חשוד בתאונת פגע וברח. בחקירה ההיא קפץ החשוד מהחלון (שבינתיים הותקנו בו סורגים), ומי שסייע לו להימנע מתסבוכות מיותרות (ושמא לא) היה חברו הטוב מיכה. כיוון שמדובר במחזה הבנוי על סודות ומשחקי בילוש לא אוסיף פרטים, למרות שכל צופה ממוצע יוכל לנחש בקלות כל תפנית בעלילה. וזו אולי חולשתו העיקרית של המחזה: הוא אמור להיות סוג של מותחן בלשי-פסיכולוגי, אבל בעצם הוא לא באמת מותח. אין בו הפתעות מרעישות, הכול די צפוי ובנאלי. וכאן מגיע הקושי השני, המובנה במחזה: כשמדובר בעלילה שעניינה חקירת אירועים שקרו בעבר הנחשפים בהדרגה (בנבדל מעלילה המתרחשת בעיקרה או כולה ב"זמן אמת" על הבמה), קשה לתיאטרון להתחרות בקולנוע ובטלוויזיה. כשדמויות של חוקר ונחקר מתעמתות ומתקוטטות על גרסאות ועל פרטים של אירוע שהיה בעבר, שהצופים אינם רואים ועדים לו, מדובר בעצם בעיקר בדיבורים, ופחות במעשים. בסרט או בסדרת טלוויזיה כל אזכור כזה מודגם מיד - ולא משנה באיזו טכניקה (פלשבקים, השתלשלות כרונולוגית) - בצילומי האירוע עצמו. שנאמר, לפעמים מעשים (אקשן) חזקים יותר מכל הדיבורים.


שתי חולשות עיקריות אלה (היעדר מתח של ממש ומיעוט אקשן לעומת הדיבורים אודותיו), היו מתעמעמות לו היה המחזה הזה עובר דירה, ובמקום להיות הצגה על במה היה נהפך לתסריט, נגיד של סרט טלוויזיה. לא כל סדרות/סרטי המתח-משטרה-בלשים בטלוויזיה נפלאות. חלקן נוסחתיות ובנאליות למדי. אבל כבידור שמטרתו לאוורר את הראש יש להן מקום, והן לגמרי במקום. זהו לטעמי גם המקום הנכון ל"עד לא ידע", בניכוי יומרות מרחיקות לכת לדיון על מהות של אמת, שקר ומה שביניהם. מה שעובד לטובת ההצגה הוא צוות השחקנים, שכולם משקיעים בתפקידיהם יותר ממה שיש בהם. למרות עודף של צעקות לעתים, אוהד קנולר דומיננטי וייצרי כנדרש, אוהד שחר משכנע כתמיד כאיש האפרורי, ההולך בתלם, שמשהו בחייו השגרתיים לחלוטין השתבש, עודד ליאופולד הוא המאצ'ו האפלולי-מאיים-מושך, ודמותה של נעמי, האישה החוקרת שתומכת ודואגת וגם מניפולטיבית ואסרטיבית, הולמת את תמר קינן כמו שמלה מחמיאה. כל הארבעה טבעיים ואמינים, אך משחקם המהוקצע אינו משנה את העובדה שמדובר במחזה לא מספיק מותח, לא מספיק מעניין ולא מספיק מאתגר מחשבה.
שורה תחתונה:
השחקנים טובים מהמחזה.
"עד לא ידע", התיאטרון הקאמרי. מאת: שלמה משיח; דרמטורגיה ובימוי: רוני ניניו; תפאורה: סווטלנה ברגר; תאורה: חני ורדי. משתתפים: אוהד קנולר, אוהד שחר, עודד ליאופולד, תמר קינן. משך ההצגה: כשעה ו-20 דקות, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

מקום יפה, מציאות קשה

פגישה מקרית בין גבר לאישה

עדיף לקרוא את הספר

היא צופה אל הבאות

אחרי האובדן הפתאומי

החיים קשים, הזוגיות עוד יותר

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות