סוזנה ירון: פשוט להמשיך לחיות

עוד לפני שלקחו אותה עם משפחתה למחנות כתבה סוזנה ירון, אז בת 13 וחצי, את השורות האלה: "והערב מתקרב ומיד למרתף האופל ייפול / לבדי יושבת אני ורועדת מקור / ואין אדם שישמע את שאגת לבי / רק ציפור קטנה, יושבת מהבוקר עד הערב בחלוני". הציורים שמציגה ירון בימים אלה בבית הדיור המוגן "פאלאס" בתל אביב שבו היא מתגוררת, עשרות שנים אחרי השואה, אופטימיים וצבעוניים בהרבה מאפלת המרתף שחוותה אז. "אני כולי צבע", אומרת ירון, הנראית צעירה בהרבה מגילה, "גם בלבוש שלי, תמיד הצבעים הכי שמחים. כזאת אני, אני לא יודעת מאיפה זה בא. אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג או פסיכיאטר. אחרי השואה החלטנו אני, אמי ואחותי, שניצלו איתי, פשוט להמשיך לחיות". היא נולדה בעיירה מונטץ' בצ'כוסלובקיה. שתי בנות, אב איש עסקים ואם עקרת בית. מצב כלכלי משופר. שפת האם שלה הייתה הונגרית, אבל כבר מגיל הגן נשלחו היא ואחותה למוסדות חינוך עבריים פרטיים. "הספרים היו מודפסים בארץ. הכרנו את כל השירים העבריים. גדלתי על ביאליק וטשרניחובסקי. את הגימנסיה שלמדנו בה ייסד ד"ר חיים קוגל, לימים ראש עיריית חולון, והיא הייתה ידועה ברמתה הגבוהה. היו לנו מורים מעולים". בגיל שמונה החלה לכתוב שירים. "השיר הראשון היה על קבצן, אחד מאלה שהייתי רואה על המדרכה בעיירה. לא היה לי קשר אישי עם הקבצנים האלה, אבל הגורל שלהם כנראה נגע ללבי. אני לא זוכרת שעודדו אותנו ליצור בבית ואני לא יודעת מאיפה הדחף היצירתי. אף אחד במשפחה לא כתב או צייר. ההורים שלי היו אמנם מאוד מוזיקליים, אבל לא יצרו". זה היה בפסח כשהגרמנים נכנסו לעיירה. ירון הייתה בת 14. "החיים שלנו התחילו להצטמצם. ברוב המקומות אסור היה לנו להיות. אסור היה להחזיק רדיו ואחר כך שטיחים, ואחר כך באו ולקחו את התכשיטים. לא אשכח איך הוציאו לי מהאוזניים את העגילים שהסבתא שלי קנתה לכל נכדה. "בשלב מסוים לקחו אותנו לעבוד בבית חרושת ללבנים. התחנה הבאה הייתה אושוויץ, ואחר כך עוד מחנה ושוב עבודת כפייה בבית חרושת למטוסים. אבא נשלח לברגן בלזן ומת ממש לפני השחרור, וכל שאר המשפחה הלכה. אמא, אחותי ואני היינו למזלנו ביחד וניצלנו ביחד.


"לי היה תמיד אינסטינקט הישרדותי, איזו תפישה על חושית. אני מרגישה דברים, וזה הציל אותי ואת אמי ואחותי כמה פעמים בתקופה הזאת. מאוד עזר לנו שהיינו ביחד. תמכנו אחת בשנייה, ולכל אחת היה תפקיד". כשהמלחמה נגמרה השתחררו השלוש בעיר רוסטוק שבמזרח גרמניה, ואחרי נדודים הגיעו לפראג וחיו בה במשך ארבע שנים. ב-1949 עלו ארצה. אמה של ירון נפטרה לפני 16 שנה. אחותה ורוניקה גרה איתה בבית הדיור המוגן. ירון עצמה הספיקה להינשא ולהתגרש ללא שהביאה ילדים, התגוררה במשך תקופות בארצות הברית ובשוויץ ובארבע השנים האחרונות היא כאן. בתחילת שנות ה-70 היא החלה לצייר. "מעולם לא ציירתי קודם. זה אף פעם לא עניין אותי. היה ברור תמיד שהכיוון שלי הוא שירה. אבל פתאום נמשכתי לזה אינסטינקטיבית. התחלתי מאקוורל ועשיתי דברים נחמדים, שהצלחתי אפילו למכור. אחר כך חיפשתי צבעים יותר מסיביים ועברתי לגואש ולשמן, ובמקביל התחלתי לרשום בעיפרון וגיר. "הציור הוא צורך פנימי. אני נורא אוהבת צבעים, ובתערוכה שלי יש המון צבעים. הכישרון שלי העיקרי הוא התאמת צבעים". אחד הנושאים החוזרים בציוריה הם פרחים. "אני מציירת הרבה פרחים, שתמיד אהבתי ושאמא שלי מאוד אהבה. אחרי מותה לא רציתי לצייר, כאילו שאין לי בשביל מי. כשאני מנתחת את הציורים שכן ציירתי מאז, אני רואה בהם אבל על אמא".
גם השואה נוכחת בעבודות שלך?
"אני מציירת בלי תכנון, מתוך אינטואיציה. אני לוקחת מכחול ויוצאים לי דברים שלא חשבתי עליהם, אבל כשאני מנתחת אחר כך, אני רואה שיצא לי הסיפור של השואה. בבית, אחרי המלחמה, לא דיברנו על זה. לא הרגשנו צורך להעלות שוב את מה שעברנו. אבל השואה יוצאת בצורה לא מודעת ביצירות שלי. כל מי שמסתכל בהם, רואה את זה". בתערוכה מוצגת גם מחברת השירים הנושנה של ירון. "עוד לפני המלחמה כתבתי 108 שירים. יש לי גם שירים בהונגרית שכתבתי בזמן המלחמה על פיסות נייר שמצאתי. השירה ליוותה אותי כל החיים". וכך מסתיים השיר שכתבה ירון בילדותה: "הבוקר בא וקרני החמה מסתכלות כבר על חלוני / ותתפרץ טיפת דם מלבי, כי יושבת אני במרתף / בין רעב, קור וכאב". התערוכה מוצגת בפאלאס תל אביב, מרכז וייצמן, רח' וייצמן 18 תל אביב
עוד כתבות ליום השואה:

ספר חדש: ההורים שחיים דרכי

השולחן: עבודת כיתה

מדריך למימוש הטבות רפואיות לניצולי שואה

דרושים מתנדבים לעזרה לניצולי שואה

להתייעצות עם מומחי מוטק'ה:

פורום ניצולי שואה