סיפורו של גיבור, סיפורו של דור

סרטו התיעודי של לוי זיני, "דן בן-אמוץ - סיפורו של גיבור מקומי", מתמקד בדן בן-אמוץ, האיש שהמציא את עצמו כסמל הישראליות והתגלמות הצבר השורשי (למרות שנולד בפולין), אבל מספר דרכו סיפור מאלף על דור שלם של מקימי המדינה, מי שפעם היו אליטה תרבותית מקומית, ונדחקו הצדה והושלכו - פחות או יותר - לסל האשפה של ההיסטוריה.

צירו של הסרט, שיוקרן ביום א' (18.11) בערוץ 8 בכבלים, הוא מסיבת הפרידה מהחיים שערך בן-אמוץ לעצמו, בהשתתפות 300 מוזמנים נבחרים, באפריל 1989, כשהוא חולה בסרטן, מעט לפני שיצא לטיפול ניסיוני במחלה בארצות הברית. המסיבה הזו לא הייתה רק אירוע חריג כשלעצמה, היא הייתה "אירוע קוסמי" כפי שמגדיר בסרט ממרחק הזמן רינו צרור, אירוע שמי שהוזמן אליו הוגדר מעצם ההזמנה כחשוב ונחשב, ומי שלא - לגמרי לא.

נכון שמושא הסרט של זיני - בן-אמוץ - הוא דמות יוצאת דופן, פרובוקטיבית, יצירתית וצבעונית בכל מובן, אבל כוחו של הסרט של זיני אינו שאוב רק ממושאו. זיני ארג בו מסמך תרבותי-היסטורי מרתק, שמספר את סיפורו של בן-אמוץ, בוחן את חשיבותו ותרומתו בהיבטים שונים (מספרות ושפה ועד עיתונות וחברה), ובתוך כך סוקר ובוחן את האיש ודורו ואת מקומם בדברי ימי החברה והתרבות הישראלית ממרחק הזמן - הלא כל כך רב - שחלף מאז מותו.

 נקודות ציון בביוגרפיה של בן-אמוץ מבליחות על המסך בכתוביות תמציתיות וממצות, מהילדות בפולין דרך מניין יצירותיו (הרבות, שכוללות בין היתר 25 ספרים, כתיבה לשישה עיתונים, שש תוכניות רדיו ושמונה תערוכות) ועד מניין נישואיו, גירושין וילדיו. קטעים מסרט מסיבת הפרידה מהחיים משתבצים בין דברים של אנשים שרבים מהם לקחו בה חלק אז, השבים וצופים בדברים, לצד אחרים שהכירו מקרוב את בן-אמוץ ו/או את יצירתו בנסיבות אלה ואחרות.

מרכזי ביניהם כמובן אמנון דנקנר, האיש שכתב את הביוגרפיה של בן-אמוץ שיצאה שלוש שנים לאחר מותו, חוללה סערה עצומה וגרמה במידה רבה להתכחשות לאיש וליצירתו, לדה-לגיטימציה שלו בזיכרון התרבותי. שאול ביבר שהיה חבר קרוב מספר על היחס שלהם אז לניצולי שואה, אורי אבנרי מסביר את הטראומה שאיש לא הגדיר כך, שסחבו ממלחמת העצמאות. חוה אלברשטיין, שעלתה כילדה מפולין וגרה עם משפחתה במעברה בשנות ה-50, מספרת על ההתאהבות המשפחתית בבן-אמוץ הצבר דרך תוכנית הרדיו של שבת. אלכס אנסקי שגר בדירה מעל בן-אמוץ מספר מחוויותיו של שכן צעיר, מוטי קירשנבאום מספר על הסכסוך הארוך עם עמוס קינן.

דן אלמגור מפרשן ומסביר וגם רינו צרור, ותמונות המסיבה ההיא מחזירות לרגעים אחדים לחיים רבים שכבר אינם, כמו יוסי בנאי ואהוד מנור, אריק לביא ובני אמדורסקי. הרבה מהעדויות ומהתובנות מאירות עיניים, מאלפות ומעניינות. כך למשל הסבריו וניתוחיו של אורי אבנרי, או חוויותיהן ורשמיהן של יהודית קציר ועטרה אופק, ששתיהן הכירו את בן-אמוץ - כל אחת בנסיבות שונות - כנערות צעירות. אופק, שהייתה כבת 16 כשהכירה אותו באולפן גלי צה"ל, מספרת על יחסים שבהם נהפכו - למרות פער הגילים - ל"חברי נפש", ועל המכתבים שקיבל ומיינה לבקשתו, ששימחו אותו מאוד. קציר מספרת על קשר שהחל במכתב שכתבה לו כשהייתה גם היא בת 16, בו שלחה לו סיפור שכתבה כי ביקשה "הכרה מפיגורה שכמותו". היא מספרת איך המכתב הוביל אותה למפגש, שנהפך לקשר, שניתק אחרי זמן ועל מפגש מחודש כעבור שנתיים, בו פנה אליה כאילו הוא "לא מכיר, לא הייתי, לא התכתבנו. אני חושבת שהייתי עצובה", היא משחזרת, "יותר בגללו. הבנתי ששום דבר לא היה אישי".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

יוצאת דופן בין הדוברים היא עמל ורטה, בתה הבכורה של נתיבה בן יהודה, שחיברה עם בן-אמוץ את מילון בן יהודה/בן אמוץ והייתה בן חבריו. ורטה, שגדלה בין כל גיבורי הדור והסרט, מפענחת ומסבירה באהבה גדולה את האנשים הייחודיים והפגומים הללו, מזווית אישית רבת תובנה. "אמא שלי, מאז ששמעה בשנים האחרונות את המונח 'הלם קרב', אמרה שוב ושוב 'היה לי הלם קרב', והיא כנראה צדקה", מתארת ורטה, מפרטת ומסבירה: "כל מושגי האהבה של הדור ההוא שונים מאוד. בטח שהיא אהבה את דן, אבל היא גם לא סבלה אותו... היחס הבסיסי בין כל החבר'ה האלה היה אלימות... אמא שלי, בת 30 ומשהו, הייתה הולכת מכות במסיבות האלה שלהם. הם היו נורא אלימים, מילולית - בטח".

"דן בן-אמוץ - סיפורו של גיבור מקומי", ערוץ 8 בכבלים, יום א', 18.11, 22:00. תסריט ובימוי: לוי זיני; צילום: עמוס גואטה; עריכה: טלי גולדנברג; מוזיקה מקורית: רע מוכיח; הפקה: יעקב שם טוב, אבישי פרץ, לוי זיני. אורך הסרט: שעה ו-11 דקות