ספר חדש: אני לא זוכרת כלום

"אני זקנה", קובלת התסריטאית-במאית-סופרת היהודייה נורה אפרון, שהלכה לעולמה בסוף יוני האחרון, בספר חדש בשם "אני לא זוכרת כלום". "אני בת 69. אינני זקנה ממש, כמובן. זקנה ממש זה שמונים. אבל אם אתם צעירים, אין ספק שבעיניכם אני זקנה. אף אחד לא באמת אוהב להודות שהוא זקן. מקסימום, אנשים יודו שהם יותר מבוגרים. או די מבוגרים". הספר בגרסתו העברית יצא לאור בהוצאת "עם עובד" כשאפרון בת ה-71, חולת לוקמיה, היתה כבר על ערש דווי. זוהי אסופת מאמרים, הגיגים וקטעי ביוגרפיה של מי שיצרה את "כשהארי פגש את סאלי" ו"נדודי שינה בסיאטל" ושספרה המצחיק והשנון "
אני שונאת את הצוואר שלי
" יצא בעברית לפני כשנלוש שנים, גם הוא בהוצאת עם עובד, הנותנת טעימה, אחרונה, למרבה הצער, מעולמה של האישה המשעשעת והמוכשרת הזאת. בקטע הראשון בספר, שכותרתו "אני לא זוכרת כלום", זורקת אותנו אפרון לעולמה המתסכל של יוצרת שמתחילה, או אולי ממשיכה, לשכוח. "כבר שנים אני שוכחת דברים - מאז שנות השלושים לחיי. אני יודעת שזה כך, כי כתבתי על זה אז משהו. יש לי הוכחה. אינני זוכרת כמובן היכן בדיוק כתבתי על הנושא, או מתי בדיוק זה היה, אבל יש להניח שאם יתעורר הצורך אוכל למצוא את זה". השכחנות, כפי שאפשר להבין, זוכה כאן לטיפול משעשע ומצחיק במיוחד, כשהטקסט נקטע מדי פעם לצורך חיפוש בגוגל אחר שם או פרט שפרחו מזיכרונה. כמי שנכחה בכמה מהאירועים המשמעותיים בהיסטוריה האמריקנית בעשורים האחרונים, מצער היה ללא ספק עבור אפרון לגלות שהזיכרון בוגד. היא פגשה את אלינור רוזוולט ב-1961, אבל אין לה מושג על מה היא דיברה ומה לבשה, היא סיקרה את נחיתת הביטלס בניו יורק ב-1964, אבל זוכרת רק את המעריצות שהתנהגו כאידיוטיות, היא השתתפה במצעד המחאה נגד מלחמת וייטנאם בוושינגטון ב-1967, אבל שום דבר מההפגנה לא נחקק במוחה (אולי כי בילתה את כל אותו יום בסקס במלון). בוודסטוק היא דווקא לא הייתה, "אבל באותה מידה יכולתי להיות שם, כי בכל מקרה לא הייתי זוכרת את זה". חייה, היא אומרת, התבזבזו עליה במידה מסוימת. "אחרי הכול, אם אני אינני מסוגלת לזכור אותם, מי יזכור?". אפרון, מהדמויות הנשיות החשובות בהוליווד, שמאחוריה קומדיות רומנטיות עם טביעת יד נשית שנונה וגם כמה ספרים, נולדה במנהטן ב-1941 לזוג מחזאים ותסריטאים שעקרו בהיותה בת ארבע לבוורלי הילס. כמו שלוש אחיותיה, פנתה גם היא לכתיבה, בתחילה כעיתונאית. תחילת הדרך, כפי שהיא מתארת ב"עיתונות: סיפור אהבה", באווירה השוביניסטית של תחילת שנות השישים, לא הייתה קלה. "האפליה המינית היתה ממוסדת להפליא. על כל גבר, אישה בדרגה נמוכה ממנו. על כל משכתב ממין זכר, נקבה בתפקיד דבורה עמלנית. על כל ממציאן ראוותני של פרטים שוליים אך עלומים, פועלת אפרורית צעירה שניתן לסמוך עליה כי תיצוק תוכן בדבריו. על כל מנהל שטעה, כפופה שאפשר להטיל עליה את האשמה".


ובכל זאת הצליחה להתקדם ובמהלך שנות השישים והשבעים כתבה בכמה עיתונים והפכה למייצגת ה"ניו ג'ורנליזם" ובתחילת שנות השמונים עברה לעולם הקולנוע כתסריטאית, בימאית ומפיקה. בין לבין היא נישאה שלוש פעמים והביאה לעולם שני ילדים מבעלה השני, העיתונאי היהודי קארל ברנשטיין (מחושפי פרשת ווטרגייט). פרשת הגירושין הכאובה ממנו נהפכה על ידיה לספר בשם "צרבת", שעובד לסרט הקולנוע "הצביטה שבלב" עם מריל סטריפ וג'ק ניקולסון. "אני לא זוכרת כלום", על אף כותרתו, בנוי מחלקי זיכרונות לצד תובנות ודעות, העוסקים בעניינים כמו סלידתה מחביתות חלבונים, האכזבה ממחבתי הטפלון וההתמכרות לשבץ-נא, לצד זיכרונות מהילדות כבת לקולנוענים עשירים ומקושרים והרהורים על גירושין ועל הזיקנה. את האחרונה היא מתארת בהומור אכזרי וציורי במיוחד. "איברים נעשים נפולים. מופיעים כתמים. החריץ שנגלה במחשוף החזה נראה כמו גלעין של אפרסק... אתם נמוכים בחמישה סנטימטרים משהייתם. אתם שוקלים חמישה קילו יותר, וגם אם חייכם יהיו תלויים בכך, אינכם מסוגלים להוריד אפילו קילוגרם אחד. הידיים כבר אינן עובדות כמו פעם ואינכם מסוגלים לפתוח בקבוקים, צנצנות, עטיפות ובעיקר את כל אותם גאדג'טים שמגיעים סגורים היטב באריזות פלסטיק שקוף, שנראה יצוק. אם הייתם נקלעים לבד לאי בודד וכל מזונכם היה ארוז ביציקות הפלסטיק הללו, הייתם גוועים ברעב". אם לא לכל אלה, לבעיית השכחה המציקה דווקא יש לה פתרון. גוגל. "עידן הקשישות נהפך לעידן הגוגל, ותודו שיש לכך צליל הרבה יותר נעים, צעיר, טרנדי ועכשווי. הקשישות האמיתית - החיפוש הארוך אחרי תשובה, הניחושים, ההלקאה העצמית, הטפיחות על המצח שאינן מנערות דבר מהמאגר, נקישת האצבע המתסכלת. צריך רק להיכנס לגוגל ולשלוף אותה". אם ידעה שלא תאריך ימים או לא כשכתבה את הדברים, אפרון עורכת כאן רשימות מלאי של מה שלא תתגעגע אליו (עור יבש, חזיות, אי מייל) ומה שכן (הילדים שלה ובעלה, ופל אמריקאי, שייקספיר בפארק). "ההבנה שנותרו לי רק עוד מעט שנים טובות", היא כותבת, "היכתה בי בעוצמה ובעקבות זאת הקדשתי לנושא מחשבה רבה. הייתי רוצה לומר שהגעתי לתובנות מעמיקות, אבל זה לא קרה. אני משתדלת להבין מה אני באמת רוצה לעשות בכל יום. אני שואלת את עצמי - בהנחה שזהו אחד הימים האחרונים של חיי - אם אני באמת עושה את מה שאני רוצה לעשות".
"אני לא זוכרת כלום" מאת נורה אפרון, הוצאת עם עובד, מאנגלית: אורית הראל, 123 עמודים, 84 שקל

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

תיאטרון: פרויקט הריצ'רדים בקאמרי

ביקורת קולנוע: בשם הכסף

ביקורת ספר: הנשים

פסטיבל מחולוהט: חודשיים של מחול

אופרה: ריגולטו

ביקורת ספר: תחושה של סוף