ספר חדש: דולה אור מאפר

"איך זה יכול להיות, ילדה כל כך קטנה בלי אבא ואמא?". השאלה התמימה של נכדתה בת הארבע הביאה את רלי רובינזון בת ה-72, שהתייתמה בגיל של נכדתה, להעלות את סיפור חייה המורכב על הכתב. בספרה "דולה אור מאפר", שיצא לאחרונה בהוצאת "גוונים", היא חוזרת אל ילדות סבוכה, של פעוטה יתומה שניצלת בדרך נס מציפורני הנאצים, שנאלצת להחליף זהויות ולהמציא את עצמה מחדש שוב ושוב. מהספר עולה דמות מעוררת השראה של ילדה מקסימה ומכמירת לב המבקשת למצוא את הטוב בכל דבר ולבנות לעצמה ילדות נורמלית בתוך ההריסות. רובינזון, תושבת חיפה, ששימשה בעבר כראש מינהל הפקולטה למדעי רווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה, הדחיקה במשך שנים את עברה. "כל חיי הייתי עסוקה בלחיות את ההווה ולבנות את העתיד", היא מספרת. "לא עסקתי בעבר ולא נתתי לו להאפיל על חיי. כשיצאתי לגמלאות החלה לנקר במוחי השאלה של נכדתי. גם בתי מיכל ובני נתיב (שדרן הרדיו נתיב רובינזון) וידידים קרובים, שהכירו קטעי סיפורים, הפצירו בי לכתוב את סיפור חיי. "כמה שנים קודם לכן השתתפתי בסדנה לתיעוד חיים, אבל התלבטתי ארוכות עם עצמי. היה לי קשה מאוד לפתוח את הגנזים האלה וחיפשתי דרך. דבר אחד ידעתי, שאני לא רוצה לכתוב עוד ספר זיכרונות אישי. רק כשהתגבש אצלי מבנה הספר, המדבר בכמה קולות, הכול פרץ. סיימתי את הכתיבה בתוך כמה חודשים". הספר, שנקרא בנשימה עצורה, נפתח בלילה שבו הובאה רלי הקטנה מורדמת בתוך שק מהגטו, שבו גרה בדירה זעירה עם הוריה, מיכאל ופרנקה, ועם סבה, אבי אמה. ההורים, שהבינו שימיהם ספורים, החליטו להיפרד מבתם היחידה ולמסור אותה לידי יוזף וינינה אברמוביץ', זוג פולני שחי בצד הארי של ורשה. חלקו הראשון של הספר, הכתוב בגוף שלישי, מתאר את חייה של הילדה היהודייה בזהות בדויה של ילדה פולנייה בשם ללה (למזלה התברכה בשיער בלונדיני ועיניים כחולות), הנאלצת לחיות חיי הסתתרות ופחד בבית בני הזוג בוורשה ובחווה חקלאית מחוץ לעיר עד תום המלחמה. כעבור כמה שנים היא תיאלץ לחוות יתמות נוספת, עם מות האם המאמצת. כל המסופר מבוסס על קטעים מזיכרונה, ובסוף כל פרק מובאת "אחרית דבר", מבט לאחור מעיני האישה הבוגרת. "אני זוכרת היטב את כל מה שקרה לי מהיום שבו הוברחתי מהגטו", היא מספרת. "כנראה שהטראומה של הניתוק מההורים קיבעה את הדברים בזיכרון. מהגטו אני לא זוכרת שום דבר וגם לא מהאינטראקציה עם הורי. "את מעמד הפרידה מהוריי, שהוברחו לדירת בני הזוג אברמוביץ חודשיים אחרי הברחתי ולפני שהועברו למחנה עבודה, כדי לראות אותי בפעם האחרונה, לא זכרתי לפרטיו. זכרתי את המגע ואת החיבוק של אמא ואת השאלה שלי, 'אבא, מי מביא לך עכשיו את נעלי הבית?', אבל לאורך כל חיי חשבתי שזו הייתה הזיה. רק בשנת 1984, כשנפגשתי בפולין עם דודיי הפולנים, אחות אמי המאמצת ובעלה, נודע לי שהדוד היה נוכח בפגישה ומה שזכרתי היה אמת. מפגש נוסף כמה שנים קודם, עם יהודי אחר שניצל על ידי יוזף וינינה, חשף בפני פרטים נוספים על מבצע ההצלה שלי. מעבר לזה, הכול מרסיסי הזיכרונות שלי".


החלק השני של הספר כתוב כיומנה של שליחת העלייה ציפורה נשם, שיצאה לשגרירות ישראל בוורשה הקומוניסטית ב-1950 בשליחות משרד החוץ כדי להכין את שארית הפליטה לעלייה ארצה. בעקבות מפגש גורלי טרם נסיעתה עם שתי דודותיה של רלי שחיו בישראל, לקחה נשם על עצמה משימה פרטית. לאתר את רלי בת העשר וחצי, לפדות אותה מאביה המאמץ, שלמעשה נטש אותה לאחר מות אשתו, ולהביאה לישראל. הדרך לליבה של הילדה הדעתנית, תלמידת בית הספר הקומוניסטי שחשה כפולנייה לכל דבר והחזרתה לשורשים, לא הייתה קלה. היא צלחה לבסוף לא מעט בזכות ידידותם של ילדים ישראלים שפגשה בשגרירות. "ציפורה לא כתבה יומן", מספרת רובינזון, "אבל החלטתי להשתמש בצורת הכתיבה הזאת כדי לתאר את התהליך שללה עוברת כדי להפוך שוב להיות רלי דרך עיניים של אדם בוגר. ציפורה, שפגשה אותי בימים הקשים ההם וליוותה אותי בתהליך המאוד מורכב שעברתי, היא הדמות שיכולה הייתה לתאר אותו". הפרק הבא, הכתוב בגוף ראשון, הוא סיפור עלייתה של רלי, או אראלה, כפי שנקראה בבית הספר בפרדס חנה, שמגיעה לישראל של שנות החמישים, לחיק בני משפחתה המורחבת וצריכה לעטות שוב זהות חדשה, הפעם של ישראלית. "ככל שהתקדמתי בכתיבה והגעתי לחלק של רלי, הבנתי שעכשיו צריך לעבור לגוף ראשון. היום אני רלי. ללה טמונה עמוק בתוכי, אבל היא כבר לא אני. זו הסיבה שאני מביאה בסוף הספר מכתב שרלי כותבת לללה ומכתב תשובה מללה. מוקד הספר הוא התהליך שעשיתי, תוך שמירה על חיוניות ואופטימיות בתנאים של ילדות עשוקה. מכתבי הפרידה של ללה ורלי, הם עבורי סגירת מעגל". בספר מובאים גם סיפוריהם של בני משפחתה של הכותבת, תצלומים משפחתיים ומסמכים שאיתרה בדרכים שונות. חלק מהמסמכים נמצאו במעטפה שהשאירו הוריה להורים המאמצים ושרדה בדרך נס את הפגזת ביתם בוורשה. את המכתב האחרון שכתבו הוריה מהגטו לבני משפחתם בישראל גילתה חבוי בבוידעם של דודתה רק לאחר מותה של הדודה ב-1998. "מטרת הספר הייתה גם להעמיד גל-עד של זיכרון ואהבה להוריי הביולוגיים, להוריי המאמצים חסידי אומות העולם ולבני משפחת אבי, החלוצים בוני הארץ, שלא נלאו ממאמץ של שנים לפדות אותי ולגדל אותי כאן". את כתיבת הספר היא סיימה ברגשות מעורבים. "מצד אחד היה סוג של הקלה על כך שהצלחתי לסיים את הפרויקט הזה ולהנציח את בני משפחתי ואת מציליי. אבל היו גם תחושות קשות. הרגשתי כמו מי שחופר באדמה ומעלה מים עכורים שמסרבים לשקוע. ההתוודעות היומיומית המחודשת לאותה ילדה ומה שהיא חוותה הייתה מאוד קשה. כל חיי זה היה טמון בכספת. "דבר נוסף שמקשה, הוא החשיפה. עברי הוא היום נחלת הכלל, וזה לא פשוט. מצד שני נפתחים בפניי מעגלים מדהימים. קיבלתי תגובות חמות מאנשים שקראו את הספר, חידשתי קשרים מהעבר. בדאייה העצמאית שלו הספר מביא אותי גם למקומות טובים, מרגשים ומחממי לב. "אין ספק שהכתיבה היא כלי נפלא, גם אם היא מיועדת רק לאדם עצמו או לקרוביו. אדם שכותב את עצמו, הדברים מתבהרים לו. בנוסף לכך ספר הוא דבר שנשאר. בעידן של הכחשת השואה, שכחה והדחקה, מי שזכה לשרוד אותה כמוני, חייב לזכור ולהזכיר".
אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

מוזיקה קאמרית: פסטיבל בירושלים

ביקורת תיאטרון: אם יש גן עדן

ביקורת קולנוע: חצות בפריז

ביקורת ספר: טיפות שלג

ביקורת תיאטרון: אורזי מזוודות