ספר חדש: יערות אבודים

ממה בנוי הטיפוס השורד? האם הוא ניחן בחושים חדים ובאינטואיציה מפותחת, ביכולת לאלתר ולהתגמש, בחוסן פיזי יוצא דופן, או פשוט במזל? ומי מאיתנו, דיירי חברת השפע, היה מצליח לשרוד במציאות הבלתי אפשרית שאליה נקלעו יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה? הספר "יערות אבודים" של רות מילרד, שיצא לאחרונה בהוצאת אפי מלצר ומביא את קורותיו בשואה של גיסה של המחברת, חיים בר-אור, מלמד דבר או שניים על המושג "הישרדות". על חתירה לחיים נגד כל הסיכויים. הספר, שנקרא בנשימה עצורה, מתאר את קורותיו של לאבל'ה, כפי שהוא נקרא אז, נער צעיר שנזרק מעולמו הבטוח לעולם אפל של פחד, רעב וקור. זה סיפור על טרגדיה גדולה, אבל גם על נסים קטנים, על יצר חיים אדיר ועל חסד בלתי צפוי. הוא נפתח בבר-אור המבוגר, אב לילדים וסב לנכדים, המחפש נתיב לפריקת הזיכרונות המייסרים מילדותו. בהמשך אנחנו חוזרים איתו לאוניית המעפילים שהביאה אותו לחופי הארץ המובטחת ובקפיצה נוספת אחורה על רצף הזמן, שבים לילדותו בכפר רוקיטנו שבמזרח פולין, שבה חיה עד המלחמה קהילה יהודית שלווה. עם פרוץ המלחמה עוברת העיירה לידי ברית המועצות, ושנתיים אחר כך עומדים הגרמנים בשעריה. הוריו של לאבל'ה מסרבים בתמימות להצעת הדודה הקומוניסטית להימלט לרוסיה, וחורצים את גורל המשפחה. זמן קצר אחר כך נשלח אביו של לאבל'ה לעבודות כפייה ולא שב. כעבור זמן מה, כשמכנסים הגרמנים ושותפיהם האוקראינים את יהודי הכפר לכיכר המרכזית כדי להרוג בהם, מצליח הנער בן ה-13 להימלט ליער. בהמשך הוא פוגש שם את אחותו הצעירה הניל'ה ואחר כך את אמם, אך במהלך דרך הייסורים, ללא מזון או מחסה מהקור, במנוסה מתמדת מפני ציידי היהודים, הן מתות בזו אחר זו. הקורא פוסע עם לאבל'ה בתוך היקום המקביל שמתקיים ביערות העבותים של פולין, הטריטוריה של צללי אדם במנוסה. הוא צועד איתו חרש לאורך השבילים האפלוליים בחיפוש המתמיד אחר תפוח אדמה או מעט אזוב להבעיר מדורה. הוא מתלווה אליו למסעות המסוכנים אל הכפרים שבשולי היער, להתחנן למעט מזון או לקושש ירקות בשדות. הוא נתקל איתו ומתחבר לעתים אל חבורות של יהודים נוספים, בהם ילדים רכים, שנמלטים על נפשם, ונושם לרווחה כשלאבל'ה מוצא מחסה בביתה של איכרה פולנייה. את סיפורו של לאבל'ה, הוא חיים, הנשוי זה שנים לאחותה חיה, הכירה רות מילרד כל השנים בקווים כלליים. "פה ושם הוא סיפר, אבל באופן מאוד לאקוני. האמת שבזמנו, כשהוא הכיר את אחותי והצטרף למשפחה, גם אנחנו, כמו שאר הישראלים, לא כל כך רצינו לשמוע, לא ממש התעניינו. חיים נראה כמו ישראלי לכל דבר, פלמ"חניק, אחרי תקופה בקיבוץ". בר-אור החל להיפתח רק אחרי שביקר לראשונה בשרידי עיירת הולדתו רוקיטנו, בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה. "אז התעורר בו הרצון לדבר", מספרת מילרד, "ורק אז הבנו את ממדי הסיפור שלו". הוא ביקש מגיסתו, שהוציאה אז את ספרה הראשון
"כל גל נושא מזכרת"
, להעלות את סיפורו על הכתב, והיא נענתה בשמחה.


"ישבנו ביחד", היא מספרת, "והוא סיפר לי את כל מה שעבר עליו, שלב אחרי שלב. אין ספק שהסיפור מדהים. בהתחלה התקשיתי להבין, כישראלית שהיערות היחידים שהכירה הם יערות הכרמל, במה מדובר. מה הם יערות עבותים של ממש, מהו קור של 15 מעלות מתחת לאפס כשאתה בלי בגדים כמעט, בלי נעליים, כולך עור ועצמות ומכוסה בכינים. אנחנו מכאן לא יכולים להבין איך הם בכלל נשארו בחיים". גם בר-אור, היום בן 82, ממשיך לשאול את עצמו מה היה הדבר שהחזיק אותו בחיים. "עדיין קשה לי להסביר מה דחף אותי קדימה", הוא אומר. "הייתי בודד ביער, בלי משפחה, בלי אוכל, בלי בית. איך היה לי הכוח להמשיך אחרי שקברתי ביער את אמי ואת אחותי? כנראה שהיה בי איזשהו רצון לשרוד כדי לספר למי שירצה לשמוע אי פעם מה עבר עלי ועל משפחתי ועל כל מי שהיה ביער". הקשרים החמים שנוצרו בין הנמלטים ביער תרמו גם הם לשימור השפיות. "הישיבה ביחד, השיחות, הזיכרונות מהבית, השירים, אני מאמין שאלה הדברים שנתנו לי את הכוח. לאחותי הקטנה בת ה-11, אחרי שאמא נפטרה, לא היה כוח לשרוד. היא רק ישבה ובכתה. היא איבדה כל רצון". האירועים הנוראיים מלפני עשרות שנים חרותים היטב במוחו. "אני לא יודע איך זה", הוא תוהה. "אני יכול לשכוח דברים שקרו לפני שבוע, אבל מהתקופה ההיא, אני זוכר כל פרט". במשך השנים איתר בר-אור חלק מהנערים דרי היער שניצלו גם הם והוא שומר איתם על קשר עד היום. הוא חזר גם לבית האיכרה הפולנייה אניאלה רומניאביץ', שביחד עם בתה ורוניקה הצילה את חייו כשנתנה לו מחסה והעסיקה אותו במשק שלה. "לא היה קל לאתר אותם, כי הכפר רוקיטנו נשרף כליל על ידי האוקראינים. בסופו של דבר הגעתי לשם עם כל המשפחה. אניאלה רומנביץ' כבר נפטרה, אבל פגשתי את ורוניקה, שהיא כבר בת 92. ישבנו, בכינו ודיברנו בלי סוף. זו הייתה התרגשות שאי אפשר לתאר". ב-2001, הוכרו האם והבת, בהמלצתו של בר-אור, כחסידות אומות העולם. מאז המלחמה ההיא הספיק בר-אור לעלות ארצה בעליית הנוער להיות חבר קיבוץ ולוחם בפלמ"ח, לשמש כחבר באגד ולהקים משפחה. את אשתו חיה הכיר בחיפה, שבה הם מתגוררים גם היום, כששימשה כאחות בבית חולים. "יחד הקמנו משפחה נהדרת", הוא מספר. "יש לנו שלושה ילדים ושבעה נכדים שמלווים אותי לנסיעות לפולין. חשוב לי שיידעו מה סבא שלהם עבר, כדי להגיע לכאן ולהקים את מדינת ישראל".
עוד על תיעוד השואה:

ספר חדש: תיק יאסי והשואה שהועלמה

בית לוחמי הגטאות: נחנך אולם טרבלינקה

סוזנה ירון: פשוט להמשיך לחיות

השולחן: עבודת כיתה

ספר חדש: ההורים שחיים דרכי

למדריך למימוש הטבות רפואיות לניצולי שואה:

לחצו

להתנדבות לעזרה לניצולי שואה:

לחצו

לקהילת ניצולי שואה ודור שני:

לחצו