ספר חדש: להתבגר בתבונה

"התקופה המאוחרת בחיינו עדיין נתפשת כרע הכרחי ומיותר, ומלווה, להרגשתנו, במחלות ובירידה בתפקוד", כותבת הגרונטולוגית ד"ר דינה שייביץ במבוא לספרה "להתבגר בתבונה". "מרביתנו עדיין שבויים בסטריאוטיפים ובעמדות שליליות כלפי אנשים מבוגרים, תפישה שאינה תואמת את הנתונים הדמוגרפיים על האוכלוסייה המבוגרת, המראים כי 85 אחוזים ממנה אינם סובלים ממחלות קשות ומצליחים לשמור על תפקוד עצמאי". בספר, שיצא בימים אלה בהוצאת "אוריון", מדברת שייביץ, העוסקת בטיפול, בייעוץ ובהכוונה לבני הגיל המבוגר ולמשפחותיהם ומנחה קבוצות וסדנאות, על הדרכים להתמודד בהצלחה עם האתגרים שמציבה לנו המחצית השנייה של חיינו. "מדובר באחת התקופות הארוכות והדינמיות בחיינו", היא אומרת, "ובצד השינויים, קיים בתקופה הזאת פוטנציאל אדיר לצמיחה ולהתפתחות". אין מה לעשות, טוענת שייביץ, הדרך היחידה להישאר בחיים היא להזדקן. "אני לא מציעה כאן מתכון לנעורי נצח ולא מתיימרת להחליק קמטים, אבל מקווה להאיר זווית נוספת ולהציע נתיבי מחשבה חדשים. זיקנה קשה היא לא גזרה משמים. אנחנו יכולים להמשיך לנווט את חיינו גם בגיל מבוגר".
"רוצים אבל פוחדים"
תוחלת החיים בחברה המודרנית עלתה, ורובנו צפויים להגיע לגיל זיקנה. השאלה היא, לדברי שייביץ, איך אנחנו מזדקנים. "מחקרים מתחום המדע הגרונטולוגי מדברים על גורמים חברתיים, פיזיולוגיים ובעיקר פסיכולוגיים שיכולים למתן או להאיץ את התהליך ולהשפיע על איכות החיים. "ברגע שאנחנו יודעים שצפויות לנו עוד 40-30 שנות חיים, אנחנו צריכים להיערך לכך. לשלבים אחרים בחיים, כמו זוגיות, הריון, לידה והורות, אנחנו מתכוננים, קוראים ספרי הדרכה ומקבלים ייעוץ, אבל לתקופת חיים כל כך משמעותית כמו ההזדקנות, לא מתכוננים. חשוב להבין שהכנה נכונה תאפשר לנצל טוב יותר את הפוטנציאל לצמיחה ולהתפתחות בתחום הרגשי, הרוחני, הקוגניטיבי והחברתי, דווקא במחצית השנייה של החיים, וזה הוכח גם במחקרים".


עם זאת, ברור שהמורכבות של המחצית השנייה של החיים מעוררת רגשות מעורבים. "רובנו רוצים להאריך ימים, אבל פוחדים מההזדקנות, כלומר מהירידה בתפקוד, מהמחלות, מהבדידות, מאובדן העצמאות ומחוסר האונים. בספר אני מדברת על איכות חיים, על תזונה נכונה ועל פעילות גופנית, אבל מתמקדת בעיקר במסר הפסיכולוגי, שאומר שבידינו הכוח להחליט איך נחיה את שארית חיינו". -
איך מתכוננים לזה פסיכולוגית?
"אני ייעדתי את הספר לבני 55 פלוס. בגיל הזה אנחנו עוברים תהליכים, משנים סדרי עדיפויות, מסתכלים פנימה ושואלים איך אנחנו רוצים להמשיך. קראתי לזה 'ספירת מלאי'. מפה והלאה, אני יכולה להחליט מה אני עושה עם חיי. האם להמשיך לחיות כמו קודם, כי ממילא אין לי שליטה על תהליכי ההזדקנות, או להחליט שגם אם עד היום הייתי צריכה לטפל באחרים ולרצות אותם, מעכשיו אחיה את החיים שלי. זה רק עניין של גישה. "נקודה פסיכולוגית שנייה היא שינוי הגישה הקוגניטיבית כפילוסופיית חיים. גם אם אני לא יכולה לשלוט בכל האירועים שקורים בחיי, אני כן יכולה לשלוט בהתמודדות שלי איתם וזה מאוד רלוונטי למחצית השנייה של החיים. אני לא תמיד יכולה לשלוט במועד הפרישה מהעבודה, ביתר לחץ הדם ובסכרת, או באובדן בן הזוג, אבל אני יכולה לבחור איך להתמודד. בספר אני מציעה דרכים שונות להתמודד עם השינויים הטבעיים האלה. שינוי תהליך החשיבה הוא מאוד משמעותי לאיכות החיים בגיל המבוגר. "דבר נוסף הוא הצגת גישה של חשיבה תוצאתית. כלומר ברגע שאני קובעת יעד ומגדירה אותו, אעשה הכול כדי לגייס את המשאבים להשגתו. אני סוקרת בספר את נקודות הציון החשובות שאנחנו פוגשים, כמו פרישה מהעבודה, הפיכתנו לסבא/סבתא, השינויים הגופניים, אובדן בן זוג וזוגיות חדשה ומציגה דרך הדגמות מעשיות סיפור חיים רלוונטי של אנשים שעבדתי איתם".
"אפשר לעזור לעצמנו"
הספר מעביר את המסר שגם כשיש בעיה, אפשר לעבוד עליה. "מעצם אימוץ דרכי חשיבה נכונות, אפשר לעזור לעצמנו. ברגע שאני לוקחת על עצמי את האחריות, אמצא את הדרך. אני לא מספקת דרכי פעולה אחד לאחד, אבל נותנת כמה כללים. למשל, מודעות רפואית ולקיחת אחריות על הבריאות כולל שימוש ברפואה מונעת, אכילה נכונה ופעילות גופנית, חיפוש אחרי גירויים נפשיים וקוגניטיביים, כי או שאתה משתמש במה שיש לך או שאתה מאבד אותו. העשרה, חוויות חדשות ועיסוק בדברים שגורמים לנו הנאה, גם כאלה שלא העזנו לעשות בעבר, שומרים על החיוניות". בין השאר ממליצה שייביץ על גילוי כישרונות חדשים ופיתוחם. "יש בספר דוגמאות של אנשים שגילו בעצמם דברים שלא ידעו קודם. מנהלת חשבונות לשעבר שמצאה עצמה סועדת אנשים בבית אבות ומפיקה מזה סיפוק מאוד גדול, אדם שעסק בהייטק והחליט בגיל מבוגר ללמוד פילוסופיה או אדם שכל חייו עבד בתחום המכאניקה ולפתע גילה כישרון אמנותי. "כיוון שחלק מהתפקודים שלנו פוחתים, רבדים של האגו עולים על פני השטח ואנחנו מגלים חלקים באישיות שלא הכרנו. רגשית, אנחנו בסיטואציה מאוד מעניינת. מצד אחד אנחנו מרגישים שהסוף מתקרב, ומצד שני חווים צמיחה והתחדשות. ציטטתי בספר את הפילוסוף הרומי קיקרו, שטען שצמיחה והתפתחות אפשר לגלות דווקא בגיל המבוגר, צריך רק לפתח יכולת להקשיב לעצמנו ולהיפתח לגירויים חדשים".
- מה קורה כשהמשפחה בולמת את השינויים האלה, בציפייה שההורה המבוגר ימשיך להיות מי שהכרנו וימשיך למלא את הדרישות שיש לנו ממנו/ממנה?
"כשמדובר בעיסוק בתחום יצירתי או לימודי כלשהו, המשפחה לרוב מקבלת ותומכת. במקרים שבהם אלמנה או אלמן מחדשים את נעוריהם ומבקשים לחוות רומנטיקה או זוגיות חדשה, אנחנו נתקלים לא פעם בתחושת בגידה מצד המשפחה ובחיכוכים. זה קורה יותר לנשים, כשהילדים טוענים 'למה את מתלבשת כך, זה לא יאה' וכדומה. צריך לעזור למשפחה להיפטר מהסטריאוטיפים. אם אלמנה רוצה לחדש את המלתחה ולהתלבש יותר צעיר, זו זכותה. "לגבי זוגיות חדשה, אני כמובן בעד אם זה נעשה בשיקול דעת, ואני נותנת בספר המון לגיטימציה לצרכים של אדם מבוגר, כולל מציאת זוגיות. כמובן שגם כאן יש לעתים חוסר שביעות רצון מצד המשפחה וצריך לעבוד איתה על זה".
שורה תחתונה
גם כשמרגישים שהגענו לצומת חשוב בחיים, אפשר עדיין לחוות צמיחה והתחדשות. צריך רק להקשיב לעצמנו ולהיפתח לגירויים חדשים.
"להתבגר בתבונה", מאת ד"ר דינה שייביץ, הוצאת אוריון

עוד על איכות חיים ועל שינויים בגיל מבוגר:

טיפול הורמונלי ללא סיכון אחרי גיל המעבר

גיל המעבר בנשים: איך מתמודדים איתו?

הכול על עבודה חדשה לאחר הפרישה