ספר חדש: מוסאי

מציאות החיים הקשה והאכזרית באפגניסטן, שאליה התוודענו בספריו של חאלד חוסייני ("רודף העפיפונים", "אלף שמשות זוהרות"), מופיעה גם בספרו האוטוביוגרפי של צבי סימן טוב "מוסאי" (הוצאת קווים). סימן טוב, סנדלר תל-אביבי בן 81, מגולל בספר את סיפור חייו המרתק של ילד יהודי עזוב שעבר התעללות מינית ומצא חום ואהבה דווקא אצל שכניו המוסלמים. הסיפור נפתח באפגניסטן של שנות השלושים של המאה שעברה, נמשך דרך העלייה ארצה בדרך-לא-דרך ומגיע עד ימינו. במרכז הספר עומדת טראומת ילדות מודחקת של סימן טוב, שרק כשהגיע לעשור השמיני לחייו העז לגלות אותה לבני משפחתו. בהיותו בן שש, תלמיד בבית המדרש בעיר ילדותו הרט, הוא נאנס במשך חצי שנה על ידי שלושה אנשים שהופקדו על תלמידי המוסד. 70 שנה אחרי כן, כשפרק את המשא שעל לבו בפני הקרובים לו, הציעו לו להעלות את הדברים על הכתב. "הכול יצא פתאום החוצה והתחלתי לכתוב", הוא מספר. עכשיו הוא מרגיש שלמרות הקושי שבחשיפה, הדברים היו צריכים להיאמר.
"הייתי רק בן שבע, אבל רציתי להתאבד"
למרות גילו המתקדם, סימן טוב עובד עד היום בסנדלרייה שלו בשכונת שפירא בתל-אביב. הוא נשוי לברוריה, אב לשלושה ילדים וסב לעשרה נכדים. הוא גדל בבית קשה יום, בשכונה מוסלמית ברובה בעיר הרט, בן יחיד לאב שעסק בעיבוד פרוות וכמעט שלא היה בבית ולאם שהזניחה אותו, כיוון שהשקיעה את מרבית זמנה בחיפוש אחר תרופות אליל שיסייעו לה להרות שוב. כשהיה בן שש הובא סימן טוב לבית המדרש, ה"מולא". "זה היה המוסד החינוכי היהודי היחיד שהיה בנמצא", הוא מספר. "למדו בו ילדים מגיל שש ועד 18. כולנו ישבנו על הרצפה ולמדנו דברי תורה. חשבון, גיאוגרפיה או כל מקצוע אחר לא למדו שם". באותו בית מדרש לקחו אותו ביום חורף אחד שלושה יהודים, בוגרים שהיו אמורים לשמור על הילדים, למחסן, שם הם אנסו אותו בכוח בזה אחר זה. השלושה המשיכו במעשיהם במשך חצי שנה, כשהם מאיימים עליו שאם יספר, ישחטו אותו. הילד האומלל נצר את סודו וגם להוריו לא העז לספר את מה שעובר עליו, מחשש שאביו יכה אותו. הסיוט הסתיים רק לאחר שהוריו החליטו להוציא את הילד מבית המדרש היות שהמורה שלו נהג להכות אותו משום שהתמהמה לשבת בשירותים.


"הפלקות, הצלפות על כפות רגליים חשופות, היו העונש המקובל בבית המדרש", הוא מספר. "פעם אחת המורה היכה אותי כל כך קשה, עד שהעור ברגליים שלי נתלש והן דיממו. רק כשהתעלפתי גררו אותי משם. במשך שבועות לא יכולתי ללכת על הרגליים. בחודשים שאחרי כן הסתובבתי ברחובות ובכיתי. לא היה לי עם מי לדבר. הייתי רק בן שבע, אבל רציתי להתאבד. רק שלא היה לי אומץ. היו לי הורים, אבל הרגשתי יתום".
"המוסלמים הצילו אותי"
באותה תקופה החל להתחבר לשכניו המוסלמים. "בהתחלה הם גירשו אותי וקיללו אותי" מספר סימן טוב. "קראו לי 'מוסאי', כלומר צאצא של משה רבנו, שהיה הכינוי של היהודים באפגניסטן. רק אחרי שהבאתי להם ג'ולות צבעוניות הם הסכימו לקבל אותי, אבל התנו את זה בכך שאלך בלי נעליים ושאלמד לקלל ולזרוק אבנים. "במשך הזמן נהפכתי להיות בן בית אצל אחד הילדים, איסאעיל, שהיה שכן שלי. אבא שלו לקח אותי תחת חסותו ושימש לי כאב. הוא גם היה היחיד באותה תקופה שסיפרתי לו על האונס. הוא רצה לנקום באנשים שעשו לי את זה, אבל אני אמרתי לו שכשאגדל, אעשה את זה בעצמי. "ברבות הימים הוא סיפר לי שאיסמעיל הוא כמו אחי, כי כשהיה תינוק לא היה לאמא שלו חלב והם ביקשו מאמא שלי שתניק גם אותו. אמא שלי הניקה אותו במשך שנתיים, והם כמובן שמרו את זה בסוד, כי היא הייתה יהודייה. כיוון ששנינו ינקנו מאותו שד, אצל המוסלמים נחשבנו לאחים". בספר מתוארים המסעות ההרפתקניים שערך עם חבורת הילדים המוסלמים הפרועים. בין שאר ה"בילויים" שחלקו, היו צפייה בתליית אדם שנחשד בפשע כלשהו בכיכר השוק וסקילה באבנים של אישה שנאשמה בניאוף. כיוון שאבו-איסמעיל עסק בגידול פרג לצורך ייצור אופיום, הצטרף אליו הילד היהודי הבודד כשיצא לעבד את גידוליו ואחרי כן גם כדי למכור את הסם. ההחלטה לעלות לישראל עלתה אצל המשפחה לאחר שהמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, שהושפע מהיטלר ומהנאציזם, ביקר באפגניסטן והסית את המוסלמים נגד היהודים. "החברים המוסלמים שלנו הציעו לנו לעזוב לפני שיהיה מאוחר מדי", מספר סימן טוב. "ב-1937 אספנו את המטלטלים ועזבנו. המשפחה שלי, כולל אחותי דבורה, שנולדה אחרי שמונה שנות עקרות של אמי, ביחד עם קבוצה של 40 איש, יצאנו מאפגניסטן לכיוון ירושלים". גם ההרפתקאות שעברו בדרכם לארץ מתוארות בספר, וכך גם כליאתם על ידי הבריטים בכלא עכו, שם נחקרו ממושכות וסיפרו שברחו מרוסיה מאימתו של סטאלין. שם גם התאהב סימן טוב, אז ילד בן עשר, בבדואית יפהפייה בת 17 שאותה חזר ופגש שנים אחר כך בירושלים. משם עברו בני הקבוצה לכלא בבית לחם, ואחרי שחרורם נדדו בין ירושלים, בני-ברק ופתח-תקווה, עד שהגיעו לתל-אביב. "את הספר כתבתי בעצם בשביל המשפחה", אומר סימן טוב, "ובהתחלה לא חשבתי לפרסם אותו, אבל אנשים שקראו אותו אמרו שהוא מרתק והשוו אותו ל'רודף העפיפונים'. בני המשפחה שלי לא הרגישו כל כך בנוח עם פרסום סיפור האונס, אבל החלטתי שלא להסתיר את הפרק הזה בחיי, כדי שיידעו שגם אז היו דברים כאלה ושדווקא יהודים בבית המדרש פגעו בי, והמוסלמים היו אלה שהצילו אותי".
"מוסאי" מאת צבי סימן טוב, הוצאת קווים, 253 עמודים, 72 שקל

עוד על תרבות:

אירועי תרבות מומלצים

ביקורת ספר: תמונות מחיי הכפר

הקריירה החדשה של הלן קיי

ביקורת ספר: מחלת האבנים

ביקורת קולנוע: מילק