ספר חדש: מעבר לגבול

התגשמות החלומות שלנו על קניות בשווקים של דמשק ובילוי במועדונים של ביירות תצטרך כנראה לחכות קצת. מי שלא מחכה עד שייחתמו כאן הסכמי שלום הוא העיתונאי אלדד בק. הדרכון הזר שבו התברך בק, כיום כתב "ידיעות אחרונות" בגרמניה ובמרכז אירופה, נושא חתימות של מדינות שמעט מאוד רגליים ישראליות דרכו בהן. סוריה, עיראק, פקיסטן, אפגניסטן ואיראן הן רק כמה מהן. את הנאום של נסראללה אחרי נסיגת ישראל מלבנון, למשל, הוא ראה בלייב. בספרו "מעבר לגבול", שיצא בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים, מגולל בק את רשמי מסעותיו במדינות ערביות ומוסלמיות, את שיחותיו עם נושאי משרות ואנשי אקדמיה כמו גם האדם הפשוט ברחוב, את האירועים ההיסטוריים שבהם נכח ואת מפגשיו עם שרידי הקהילות היהודיות במדינות הללו. המצב, כך עולה מהספר המרתק, מורכב יותר ממה שנהוג לחשוב. זהו לא רק ספר מסעות, אלא גם תיעוד וניתוח של המצב החברתי והפוליטי בארצות שבהן ביקר בק, ושל הלכי הרוח לצד מציאות החיים היומיומית. בבסיס הספר עומדת הכרתו של הכותב, שמעבר לדיווח העיתונאי, יש למידע הזה משמעות בדרך להתקרבות ולפיוס עם העמים השכנים. "רציתי לפתוח חלון לישראלים שלא יכולים להגיע למקומות האלה כדי שיחושו את האווירה ויקלטו את המראות", אומר בק. מעבר לזה, מרבית המסעות שלי מתקשרים לאירועים היסטוריים, כך שיש בספר אלמנט תיעודי שהוא לא פחות חשוב". הקשר של בק עם התרבות הערבית התחיל כבר בילדותו בחיפה, עיר דו לאומית שחיה עם זה בשלום. "השפה והתרבות הערבית היו נוכחים אצלנו בבית, כיוון שחצי ממשפחתי הוא דור שישי בארץ. סבא וסבתא שלי דיברו גם ערבית. לחנות המוזיקה שהייתה לסבתי הגיעו הרבה מוזיקאים ערבים, ונוצרו קשרים הדוקים. היינו מוזמנים לחגים שלהם והיו ביקורים הדדיים. מובן שאת הסרט הערבי של יום שישי מעולם לא פספסתי".


את לימודיו התיכוניים עשה בק במגמה למזרחנות ב"ריאלי" בחיפה ואחר כך שימש ככתב לענייני ערבים בגל"צ. בהמשך למד מזרחנות בסורבון בפריס. הדרכון האירופי שבו זכה מטעמים משפחתיים אפשר לו גם להתחיל ולדלג בין מדינות ערב ולהביא רשמים, מה שהחל ב-1996 בנסיעה לתימן. "כיוון שהתעסקתי במזרחנות עוד קודם והכרתי את השטח וירטואלית מהעבודה ככתב, הגעתי מוכן ובשל למסעות שלי במזרח התיכון. אין ספק שהדרכון הזר פתח בפני אפשרויות - למרות שאני לא מתמקד רק בכיסוי של מדינות ערב - כי יכולתי לראות את המקומות שדיווחתי עליהם ולחוות את הדברים על בשרי". המצב הפוליטי לא מאפשר לו, כמובן, להציג את עצמו כישראלי, אבל הוא משוכנע שבמדינות מסוימות ידעו היטב מי הוא ונתנו לו להיכנס, כי רצו להציג את הצד שלהם לציבור הישראלי. "זה הביא אותי גם למצבים של סכנה. טקס הניצחון של חיזבאללה, למשל, היה בהחלט יכול להיות מסוכן עבורי. אני חושב שאני הישראלי שהיה הכי קרוב לנסראללה אי פעם. האווירה הייתה מאוד לא נעימה, אבל זה חלק מעסקת החבילה". הפחד מאוד נוכח, בעיקר אחרי החטיפה והרצח של העיתונאי היהודי-אמריקני דניאל פרל בפקיסטן לפני כמה שנים. "הרגשתי את הפחד היטב במצבים מסוימים. באפגניסטן, למשל, כשהיו דיבורים על כוונות לרצוח עיתונאים זרים, בוודאי אם הם גם יהודים וישראלים. זה מצריך הרבה מחשבה לפני שנכנסים למצבים ולמקומות שונים". ולמרות הפחד, הסקרנות ממשיכה לדחוף אותו והוא מגיע לדמשק ולבגדד, לאיסלמבאד ולטהרן. "אני רוצה לגעת בדברים. אנחנו חשופים להם רק באופן וירטואלי, והיה חשוב לי לחוות מקרוב, כדי להתמודד". עצם הסכנה או ההרפתקה אינן גורם משיכה בעיניו. "אין לי צורך להיות דני-דין בשדה האויב. אני מתייחס לעצמי כאל כלי להעברת מידע". מעבר לאירועים דרמטיים כמו הלווייתו של חאפז אל אסד, עצרת החיזבאללה, כניעת הטאליבן באפגניסטן ורצח בנזיר בוטו בפקיסטן, מתאר בק בספר (המגובה בצילומים) את רחובות הערים, השווקים, החנויות, הגנים והמסגדים, וגם מציאות חיים קשה של עוני, שחיתות, קיטוב חברתי, דיכוי נשים וסכסוכים עדתיים ודתיים ושל היקרעות בין משטרים רודניים לקבוצות איסלאמיסטיות קיצוניות שמטילות חתיתן. כיוון שהוא דובר ערבית ויכול לתקשר עם מקומיים, הצליח בק לעמוד על הדעות, המחשבות והתקוות. חלקן עוסק ביחס לישראל וליהודים. בעוד שבחלק מהמקומות פגש חיים יהודיים שמתקיימים בשקט יחסי, הוא שמע גם לא מעט התבטאויות אנטי ישראליות ואנטישמיות. "לא יעזור לחתום חוזה שלום עם מדינה", הוא אומר, "כשהעם עוד מאמין ב'פרוטוקולים של זקני ציון' וכשהאידיאולוגיה הנאצית מושרשת בקרב מגזרים לא מעטים".


גם עליית האיסלאם הקיצוני בחלק מהמדינות אינה מעודדת, ואוכלוסיות רחבות סובלות מדיכוי דתי. "האיסלאם מקדם אידיאולוגיה שלא מאפשרת ל'אחר' להתקיים, והוא יכול להיות יהודי, נוצרי, אישה, או הומו, ומטפחת עוינות עמוקה לישראל". היחס לזרים כמותו בארצות הללו נע לדבריו בין חשדנות לפתיחות. "בעיקר מאז ה-11 בספטמבר, מצאתי את עצמי נבחן על ידי בני שיחי. מבחינתם, העולם נחלק לאלה שרואים את הדברים כמותם ולאלה שלא, כלומר המערביים. הם בודקים לאיזה מחנה אתה שייך ומתאימים לכך את השיחה, שזה מצב די בעייתי, כי אין דו-שיח פתוח". ולמרות הכול, בק שומר על אופטימיות זהירה. "דווקא בשנות עימות התרבויות הזה, נתקלתי גם בנקודות אור, בהרבה כמיהה למגע עם מי שמגיע מהצד השני וברצון להראות שלא כולם פנאטים וחשוכים. הרגשתי את זה מאוד באיראן. יש שם רצון עז למגע עם העולם המערבי, ויפה לראות איך האיראנים הצעירים נלחמים על זכויותיהם. בפקיסטן נתקלתי לפני שנתיים באנשים ששמחו לשמוע שאני ישראלי ואמרו שישראל משמשת להם דוגמה, וגם בעיראק שאחרי השחרור מסדאם חוסיין ראיתי שיפור, למרות המלחמה המתמשכת. לא צריך להיכנע למחשבה שהכול במדינות ערב אפל ואיום". כיוון שהתמונה כה מורכבת ורבגונית, חשוב, לדבריו, לא להיתפס לקלישאות. "צריך להראות לציבור הישראלי עד כמה הדברים שם לא חד ממדיים. אם נדע מה באמת קורה בצד השני, יהיו פחות אשליות ופנטזיות, גם לשמאל וגם לימין בישראל".
אז בשורה התחתונה, יש סיכוי לשלום?
"זה מאוד מורכב ומסובך, ואני לא מתיימר לבוא עם פתרונות. קטונתי. חבל שאנשים לא מנסים לראות איך אפשר באמת להניע תהליך שלום. העולם המוסלמי צריך לפתור את בעיית ההקצנה, אחרת היא תמשיך ותתעצם, אבל גם לנו יש עבודה. חשוב לדבר על הדברים באופן גלוי, כדי להגיע לתהליך אמיתי של פיוס. אנחנו לא צריכים שלום בין מנהיגים ואליטות, אלא שלום בין עמים".
מעבר לגבול, מאת אלדד בק, ידיעות ספרים, 98 שקל

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: אהבה מטרידה

ביקורת תיאטרון: הרפר ריגן

ביקורת קולנוע: ג'ולי וג'וליה

ביקורת ספר: חפצים חדים

ביקורת קולנוע: שומרת אחותי