ספר חדש: צברים לא מזדקנים
ד"ר גבריאלה ספקטור-מרזל בודקת איך מתמודדים קציני דור תש"ח עם גילם הכרונולוגי. כן, כן, אפילו שרוליק, הצבר המיתולוגי, כבר זקן
עדי כץ
17/02/09
הצטרפו למוטק'ה LIVE פרימיום
ספריית הVOD שלנו פתוחה רק למנויי פרימיום. הצטרפו עכשיו וקבלו גישה מלאה לכל תכני הפרימיום של מוטק'ה LIVE:
- השתתפות במגוון רחב של 10-15 שיעורי כושר שבועיים
- הרצאות איכותיות לחברי פרימיום בלבד
- קורסים במגוון נושאים המתחלפים כל חודש
- חוג "ראשון בדיגיטל" - להיכרות עם העולם הדיגיטלי
- צפייה באלפי שעות VOD של הרצאות מרתקות מוקלטות
- הנחות קבועות להשתתפות בטיולים, מפגשים ואירועים מיוחדים לחברים של מוטק'ה
אף אחד לא נשאר צעיר לנצח, אפילו שרוליק, הצבר המיתולוגי המצויר של דוש, אותו נער חבוש כובע טמבל, הוא כבר אדם זקן. הספר "צברים לא מזדקנים" (הוצאת מאגנס: האוניברסיטה העברית) של ד"ר גבריאלה ספקטור-מרזל, המביא את סיפוריהם של קצינים בכירים מדור תש"ח, מדבר על הצברים האולטימטיביים, יפי הבלורית והתואר, הנדרשים להתמודד עם הגיל, או במילים פשוטות - עם הזיקנה.
ספקטור-מרזל, העוסקת בגרונטולוגיה חברתית ופסיכותרפיה וחוקרת זהות בזיקנה בהקשרים של תרבות, שוחחה עם 23 קצינים לשעבר מדור תש"ח, כולם בשנות ה-70 לחייהם, על המפגש בין אידיאל הנעורים לבין הזיקנה, בין מיתוס הגבריות והשליטה שייצגו בנעוריהם, לבין חוסר האונים שאליו הם חוששים להיקלע בגילם המבוגר.
"המחקר שלי עוסק בדור תש"ח בהגדרתו התרבותית", היא אומרת. "מדובר באנשים שנולדו בסוף שנות העשרה ושנות העשרים של המאה ה-20, התחנכו במוסדות היישוב המאורגן, השתתפו בפעילות ביטחונית מגיל צעיר ולחמו במלחמת העצמאות. מה שעניין אותי היה הניגוד הקיצוני בין המקורות התרבותיים שעיצבו את התודעה הדורית שלהם, כלומר התרבות הציונית, הצבאית והגברית שכולם מאדירים את העלומים, לבין גילם העכשווי המזהה אותם עם מה שהיה בעיניהם הדחוי מכל - זיקנה".
הצבר הוא צעיר, גברי ולוחם
משתתפי המחקר, אנשי צבא בכירים בעברם, התחנכו לאור אתוס הנעורים. "התפישה הייתה שצעיר זה אידיאל וזקן זה אנטי אידיאל. הדמות של שרוליק, שהוא נער צעיר, לא נהפכה סתם כך לאייקון. הצבר הוא צעיר, הוא גברי והוא לוחם. גם התרבות המערבית מקדשת את הנעורים וספוגה בגרונטופוביה (פחד מזיקנה). בשיחות איתם ניסיתי להבין איך הם חיים עם הדיסוננס בין הגיל הכרונולוגי לבין התרבות שלאורה התחנכו וחיו. כיצד הם מיישבים בין מה שהם היום לבין דמות הצבר, שנוצרה כאנטי תזה לדמות היהודי הגלותי המייצג זיקנה וחוסר אונים. גיליתי שהם ממשיכים גם היום, במידה רבה, לחיות ולהגדיר את עצמם לאור המשוואה הזאת".

הראיון התחלק לשני חלקים. בראשון התבקשו המרואיינים לספר את סיפור חייהם, ללא התערבות. בחלק השני הם נשאלו שאלות על העבר, על ההווה ועל ההזדקנות. "בספר, אני מתייחסת לשני החלקים כאל שני סוגים שונים של טקסטים. כל חלק מבטא היבטים אחרים של הזהות ושל החוויה שלהם. הראשון מייצג מעין 'תעודת זהות סיפורית', זהות 'ייצוגית' שהם בחרו להעביר - דרכי - לחברה הישראלית, ואילו השני הוא שיקוף של היבטים יותר אישיים ואינטימיים, שלא תמיד תואמים את הזהות הסיפורית".
ספקטור-מרזל בחרה בקצינים הבכירים מתוך תפישה שקבוצה זו היא מה שמכונה בסוציולוגיה "גרעין דורי המהווה מודל לחיקוי, מנהיג ומוביל את היחידה הדורית כולה. בקרב דור תש"ח, האידיאל הבלתי מעורער היה להיות מפקד בצבא, ולכן זו הקבוצה שאליה היו נשואות העיניים. האנשים האלה מימשו את האידיאל הדורי בצורה הכי מזוקקת".
השתקה מוחלטת של הזיקנה
תעודות הזהות הסיפוריות התאפיינו בזהות צברית, הכוללת בתוכה דגש עיקרי של שלילת הגלות, זהות צבאית, וזהות גברית. "הזהות העצמית העולה מהן מושתתת על שליטה, כוח, חוזק גופני והצנעה מוחלטת של הצד הרגשי. הם סיפרו מה הם עשו ולא מה הרגישו. אבל בעיקר עלתה משם השתקה מוחלטת של הזיקנה. לא היה בסיפורים שום רמז לתהליכים הכרוכים בהזדקנות, כמו הידרדרות הגוף, מחלות, מוות בגיל מבוגר. לעומת זאת, כששאלתי שאלות ישירות, התברר כמובן שהזיקנה בהחלט נוכחת בחייהם. רק בתגובה לשאלותיי הם סיפרו שהגוף כבר לא מה שהיה ויש גם ירידה ביכולות הקוגניטיביות. הם סיפרו על מוות של מכרים, מוות בזיקנה, לא מות נעורים בקרבות, ועל חברים הסובלים מדמנציה. כאן התגלתה הסתכלות מפוכחת על השינויים המגוונים שמביאות השנים, וגם התמודדות ישירה ומעשית עם הצרכים החדשים".
- ההסתכלות המפוכחת כוונה גם למנטליות הצבאית מהעבר, לטיפוח של האתוס הגברי המאצ'ואיסטי, להתכחשות לצד הרגשי, להכרח להעצים את הקולקטיב על חשבון האינדיבידואל?
"מצאתי את זה רק אצל אחד מתוך 23 המרואיינים. הוא היה היחיד שדיבר על האתוסים הקולקטיביים בצורה ביקורתית. סיפורי החיים של 22 האחרים דבקו במה שהיום ה'היסטוריונים החדשים' מכנים 'הנרטיב הציוני'. הם סיפרו סיפור הרואי על כיבושים צבאיים מוצלחים, ללא התייחסות לעוול שנגרם לצד השני. אני הייתי מתארת את זה כאסטרטגיה של שימור. הם משמרים את הסיפור של תש"ח, את התפישות מהעבר, כי העבר הוא שמעניק להם ערך בהווה. בלי העבר שלהם, הם סתם זקנים. ההשתתפות שלהם במלחמת השחרור היתה נקודת השיא בחייהם. אני חייבת לציין שראיתי את זה לא רק אצל אנשי צבא. גם אנשים מבוגרים שלא היו קצינים בכירים אומרים ששום דבר בחייהם לא משתווה לעובדה שלקחו חלק בהקמת המדינה".
- את חושבת שאם היית מראיינת נשים מאותו דור, ההסתכלות שלהן על העבר היתה אחרת?
"אני לא יכולה לומר בוודאות, כי חקרתי רק גברים. התרבות הצברית היא תרבות מאד גברית, עם כל המשתמע מכך: דגש על גופניות, שליטה, כוח, איפוק רגשי ובעיקר נעורים. גם נשים התחנכו וחיו לאור האידיאל הגברי הזה, ולכן אני מניחה שהתפישה שלהן, גם היום, אינה שונה באופן מהותי מזו של גברי הדור. אני מניחה שקיימים הבדלים בין זהויות של נשים וגברים צברים, אולם הקודים המרכזיים של התרבות הדורית, כמו קולקטיביזם, אתוס העלומים, דגש על פעילות, מעגנים את התפישה העצמית של שני המינים". את ההתבצרות של בני דור תש"ח בעמדות ובתפישות שבהן החזיקו בעבר, היא תולה בעיקר בהתייחסות של החברה הישראלית-מערבית לזקניה כאל קבוצת אוכלוסייה בלתי רלוונטית. "כמו בימי טרום המדינה, גם בפתח האלף השלישי הזיקנה היא המוקצה האולטימטיבי. כולנו רוצים להישאר נערים נצחיים. האידיאל התרבותי הצעיר רלוונטי גם לזקנים, ובייחוד לבני דור תש"ח, שגדלו לאורו. השימור הגורף בו נוקטים הקצינים של הערכים והאתוסים של אז, כאילו לא חלפו 50-60 שנה, קשור אפוא לשימור החשוב מכולם, של הנעורים, והוא נובע מהצורך שלהם לא להיות זקנים. בבחירה בין זהות של גבר צעיר שהקים מדינה לבין זהות של זקן ומיותר, ההכרעה שלהם ברורה מאליה".
"צברים לא מזדקנים" מאת ד"ר גבריאלה ספקטור-מרזל, הוצאת מאגנס: האוניברסיטה העברית
עוד על התבגרות:
ספר חדש: חיים טובים בגיל השלישי
הצבר הוא צעיר, גברי ולוחם
משתתפי המחקר, אנשי צבא בכירים בעברם, התחנכו לאור אתוס הנעורים. "התפישה הייתה שצעיר זה אידיאל וזקן זה אנטי אידיאל. הדמות של שרוליק, שהוא נער צעיר, לא נהפכה סתם כך לאייקון. הצבר הוא צעיר, הוא גברי והוא לוחם. גם התרבות המערבית מקדשת את הנעורים וספוגה בגרונטופוביה (פחד מזיקנה). בשיחות איתם ניסיתי להבין איך הם חיים עם הדיסוננס בין הגיל הכרונולוגי לבין התרבות שלאורה התחנכו וחיו. כיצד הם מיישבים בין מה שהם היום לבין דמות הצבר, שנוצרה כאנטי תזה לדמות היהודי הגלותי המייצג זיקנה וחוסר אונים. גיליתי שהם ממשיכים גם היום, במידה רבה, לחיות ולהגדיר את עצמם לאור המשוואה הזאת".

השתקה מוחלטת של הזיקנה
תעודות הזהות הסיפוריות התאפיינו בזהות צברית, הכוללת בתוכה דגש עיקרי של שלילת הגלות, זהות צבאית, וזהות גברית. "הזהות העצמית העולה מהן מושתתת על שליטה, כוח, חוזק גופני והצנעה מוחלטת של הצד הרגשי. הם סיפרו מה הם עשו ולא מה הרגישו. אבל בעיקר עלתה משם השתקה מוחלטת של הזיקנה. לא היה בסיפורים שום רמז לתהליכים הכרוכים בהזדקנות, כמו הידרדרות הגוף, מחלות, מוות בגיל מבוגר. לעומת זאת, כששאלתי שאלות ישירות, התברר כמובן שהזיקנה בהחלט נוכחת בחייהם. רק בתגובה לשאלותיי הם סיפרו שהגוף כבר לא מה שהיה ויש גם ירידה ביכולות הקוגניטיביות. הם סיפרו על מוות של מכרים, מוות בזיקנה, לא מות נעורים בקרבות, ועל חברים הסובלים מדמנציה. כאן התגלתה הסתכלות מפוכחת על השינויים המגוונים שמביאות השנים, וגם התמודדות ישירה ומעשית עם הצרכים החדשים".
- ההסתכלות המפוכחת כוונה גם למנטליות הצבאית מהעבר, לטיפוח של האתוס הגברי המאצ'ואיסטי, להתכחשות לצד הרגשי, להכרח להעצים את הקולקטיב על חשבון האינדיבידואל?
"מצאתי את זה רק אצל אחד מתוך 23 המרואיינים. הוא היה היחיד שדיבר על האתוסים הקולקטיביים בצורה ביקורתית. סיפורי החיים של 22 האחרים דבקו במה שהיום ה'היסטוריונים החדשים' מכנים 'הנרטיב הציוני'. הם סיפרו סיפור הרואי על כיבושים צבאיים מוצלחים, ללא התייחסות לעוול שנגרם לצד השני. אני הייתי מתארת את זה כאסטרטגיה של שימור. הם משמרים את הסיפור של תש"ח, את התפישות מהעבר, כי העבר הוא שמעניק להם ערך בהווה. בלי העבר שלהם, הם סתם זקנים. ההשתתפות שלהם במלחמת השחרור היתה נקודת השיא בחייהם. אני חייבת לציין שראיתי את זה לא רק אצל אנשי צבא. גם אנשים מבוגרים שלא היו קצינים בכירים אומרים ששום דבר בחייהם לא משתווה לעובדה שלקחו חלק בהקמת המדינה".
- את חושבת שאם היית מראיינת נשים מאותו דור, ההסתכלות שלהן על העבר היתה אחרת?
"אני לא יכולה לומר בוודאות, כי חקרתי רק גברים. התרבות הצברית היא תרבות מאד גברית, עם כל המשתמע מכך: דגש על גופניות, שליטה, כוח, איפוק רגשי ובעיקר נעורים. גם נשים התחנכו וחיו לאור האידיאל הגברי הזה, ולכן אני מניחה שהתפישה שלהן, גם היום, אינה שונה באופן מהותי מזו של גברי הדור. אני מניחה שקיימים הבדלים בין זהויות של נשים וגברים צברים, אולם הקודים המרכזיים של התרבות הדורית, כמו קולקטיביזם, אתוס העלומים, דגש על פעילות, מעגנים את התפישה העצמית של שני המינים". את ההתבצרות של בני דור תש"ח בעמדות ובתפישות שבהן החזיקו בעבר, היא תולה בעיקר בהתייחסות של החברה הישראלית-מערבית לזקניה כאל קבוצת אוכלוסייה בלתי רלוונטית. "כמו בימי טרום המדינה, גם בפתח האלף השלישי הזיקנה היא המוקצה האולטימטיבי. כולנו רוצים להישאר נערים נצחיים. האידיאל התרבותי הצעיר רלוונטי גם לזקנים, ובייחוד לבני דור תש"ח, שגדלו לאורו. השימור הגורף בו נוקטים הקצינים של הערכים והאתוסים של אז, כאילו לא חלפו 50-60 שנה, קשור אפוא לשימור החשוב מכולם, של הנעורים, והוא נובע מהצורך שלהם לא להיות זקנים. בבחירה בין זהות של גבר צעיר שהקים מדינה לבין זהות של זקן ומיותר, ההכרעה שלהם ברורה מאליה".
"צברים לא מזדקנים" מאת ד"ר גבריאלה ספקטור-מרזל, הוצאת מאגנס: האוניברסיטה העברית
עוד על התבגרות:
ספר חדש: חיים טובים בגיל השלישי
תגובות
0
אהבו
0
כתוב/י תגובה...
עריכת תגובה
השבה לתגובה
עוד בהחיים הטובים
סקס של מבוגרים בפריים טיים. למה לא, בעצם?
- "תגיד מתי שכבנו בפעם האחרונה?"
- "מה?"
- "הזדיינו, מתי זה היה? מה, במרס?"
את הדיאלוג הזה ניהלו ארנונה...
חתונה ממבט ראשון: סוף סוף זוג מבוגר
במוצ"ש האחרון, אחרי שתי עונות, זה סוף סוף קרה: העונה החדשה של "חתונה ממבט ראשון" (ערוץ 12) נפתחה עם שידוך של...
"רציתי שיזכרו את אבא דרך הציורים שלו"
5.5.19 - את התאריך הזה עמית פדר ומשפחתה לא ישכחו לעולם. זה היה היום שבו הזמן עבורה עצר מלכת, ואביה האהוב משה...
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות