ספר: המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד

"המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד" הוא סוג של ספר זיכרונות אישיים שאמורים להיות אמיתיים שכותב גיבור הסיפור ומספרו, סם פלסיפר, במקביל לסיפור הרומן שהוא מגולל בפני הקורא. המדריך, בהגדרתו, אמור להיות כרוניקת חייו האמיתית. הרומן - סיפור בדיוני. אלא שבמקרה של סם, זה בדיוק להפך: הרומן הוא הסיפור האמיתי והמדריך הנטווה במקביל הוא אסופה של שקרים שהוא מודה בהם, הן משום שאיש אינו מאמין לו כשהוא דובר אמת והן משום שהשקרים הללו הם האמת שהכול חפצים להאמין בה. וכך כבר משם הספר מלגלג המחבר, ברוק קלארק האמריקני, על שורה של קונבנציות מקובלות בחברה האמריקנית ומסמן את כיוון הרומן, שמנסה להשתמש בהומור שחור ובציניות על מנת לבקר את החברה האמריקנית, את מוסד הנישואים, את הזיוף ואת הצביעות האנושית ועוד כמה דברים בדרך. פלסיפר, המספר, הוא גבר בן 45 שמרצה עונש מאסר של 20 שנה (לפחות, עד מאסר עולם) בשל שורה של הצתות (באחת מהן גם נספה אדם ויותר לא אגלה) שלא ביצע, אך הודה בביצוען, למרות שהוא יודע היטב מי אחראי למעשים. מפרספקטיבה זו הוא מגולל את סיפורו האמיתי ומשבץ בו קטעים שבכוונתו לשבץ במדריך למצית שעליו הוא שוקד במקביל. פלסיפר היה כבן 18 כשהסתבך לראשונה בחייו בגדול, ולא בכוונה. כבן למורה לספרות אנגלית שעמדה על כך שירבה בקריאת ספרים לפי הכוונתה ולאב שהיה עורך בהוצאת ספרים אקדמית, התעוררה סקרנותו במהלך ביקור בית-ספרי בבית המשוררת אמילי דיקינסון בעיר מגוריו אמהרסט. הביקור הכיתתי היה מאכזב והנער הסקרן-משועמם החליט לשוב למקום לאחר שעות הביקור הרשמיות ולראות מה באמת מתרחש בבית שאגדות שונות נפוצו אודותיו. הוא חמק פנימה כשבפיו סיגריה דלוקה, והסתובב כה וכה עד ששמע רעש שהבהיל אותו. בחפזונו להימלט לא שם לב שהסיגריה שהשמיט עדיין בוערת ולא היה לו מושג כי בחדר השינה שבבית התייחד לו זוג נשוי, צמד מדריכים שעבדו במקום. ביתה של דיקינסון נשרף והזוג שהיה במקום נספה בדליקה. פלסיפר הצעיר נשלח לעשור לכלא. עם צאתו הוא חוזר לבית הוריו, מגלה כי בזמן שנעדר הגיעו לביתו עשרות מכתבים בעבורו מאנשים שרבים מהם ביקשו ממנו לשרוף בתי סופרים אחרים באזור ניו אינגלנד. אבל פלסיפר, שכל זה קרה לו בטעות, מנסה להתחיל את חייו במסלול חדש ולמשך עשור אפילו מצליח. הוא עוזב את בית הוריו, לומד במכללה ומתמחה בייצור אריזות, תחום שבו הוא מוצא גם עבודה. הוא מתאהב באישה מוצלחת ונישא לה, ביחד הם מביאים לעולם בת ובן ואף מתקדמים לבית חלומות פרברי ראשון. החיים זורמים בנועם עד שיום אחד מופיע בביתו מי שמתגלה כבנם של הזוג שנספה בדליקה שפלסיפר גרם לה בשוגג 20 שנה קודם לכן, שבעצם מבקש נקמה. וזה הרבה יותר מסובך - או פשוט - ממה שנדמה, כי פלסיפר אמנם חי את כל חייו החדשים סמוך מאוד לעיר ילדותו והתבגרותו, אבל מעולם לא סיפר לאיש - ובכלל זה לא גם לא לאשתו או לחבריו - על הפרק ההוא בעברו. זאת ועוד: הוא ניתק כל קשר עם הוריו, לא הזמין אותם לחתונתו ואף סיפר לאשתו, ובהמשך לכל השאר, כי הוריו מתו. בשרפה.


אלא שעכשיו, יחד עם הבן הנוקם, חוזר העבר לרדוף אותו בלהט הרסני. אשתו זורקת אותו מהבית. הוא מתפטר מהעבודה. הוא שב לבית הוריו ומוצא ששום דבר בו אינו כפי שהיה, או כפי שחשב שהוא, בעיקר לא הוריו. חבורה של אנליסטים לשעבר שהכיר בכלא צצה משום מקום ומטרידה אותו. וגרוע מכול: שורה של בתי סופרים ומשוררים שצוינו כיעדי הצתה מבוקשים במכתבים שנשלחו אליו בעבר מוצתים בזה אחר זה. החשד, כמובן, נופל עליו. הוא, מצדו, מנסה לגלות מי אחראי למעשים כדי להוכיח את חפותו, אבל בדרך מגלה גם הרבה דברים אחרים, שבסופו של דבר מניעים אותו לפעול אחרת לגמרי מהמצופה, מה שמחזיר אותו בסופו של דבר לכלא. זהו ספר שיש בו יותר מדי ופחות מדי. מצד אחד, יש בו גיבור שהוא לכאורה אדם פשוט, אדם מהיישוב, אשר שורה של תקלות סחררה את חייו מחוץ למסלול מקובל. בעצם, יש לנו גיבור שמצד אחד נראה חכם מדי מכדי להיות אחד שכל זה יקרה לו והוא לעולם לא יצליח לעצור שום תהליך, ומצד שני הוא בור בהלכות אדם, עד שלעתים נדמה שהוא כמעט סוג של אוטיסט חברתי. מצד אחד, זהו ספר מלא באזכורי ספרים וסופרים, בבתי סופרים (שמוצתים), ובסיפורים - שנהפכו מכוננים - שסיפרה אמו של הגיבור לבנה בילדותו, אבל מצד שני יש תחושה עזה שכל זה רק גימיק ולא באמת עניין של חיבת ספרים או שימוש מושכל בהם לצורך העלילה. כאילו העובדה שיש מספיק אתרים כאלה בניו אינגלנד ושיש משהו שלבטח נראה מושך בשילוב בין ספרות סופרים וספרים כה תרבותיים לבין אלימות חייתית של הצתות ורצח הייתה הסיבה לבחירה בדבר הזה ולא, נגיד, בתי פוליטיקאים או ציירים. מצד אחד, יש כאן תבנית של סיפור ריאליסטי עד לפרטי פרטים של תיאור שכונת פרברים ועובי הקירות בבתים שבה, ומצד שני יותר מדי אלמנטים בעלילה מתרחשים כמו בסוג של פנטזיה סוריאליסטית, החל מחבורת האנליסטים מהכלא ששבה וצצה כשזה נוח וכלה בקלות הבאמת בלתי נסבלת שבה הקורא אמור להאמין כי דמות ריאליסטית מודה בפשעים חמורים שלא ביצעה וחיה עם זה לא רק בשלום, אלא בטוב לאורך שנים, ועל הדרך גם מצליחה לשכנע אחרים לשקר למען השקר שלה ולשכנע את המשטרה, התובעים וכל השאר באמיתות השקרים. מצד אחד זהו רומן שמתיימר להיות הומוריסטי ויש בו לא מעט עקיצות והתייחסות צינית לנושאים שונים, החל ממועדוני קריאה ותרבות הקולג'ים ועד פושעים כלכליים, ומצד שני יש בו יותר מדי ניסיונות להצחיק בכוח (למשל בנטיית המספר לומר משפט כאילו סתום או דו משמעי, ולהסביר עצמו בכאילו פשטנות במשפט הבא), ולצדם רבדים וחלקים רבים בעלילה שאין בהם שום דבר מצחיק, ובצדק, והם אכן בעיקר מכמירי לב. נדמה לי שמרוב כוונות טובות, הספר קצת התפקשש למחברו, ואם היה מתאמץ קצת פחות ומוותר על חלק מהיומרות ומהיומרנות היה הספר לא רק יותר טוב, אלא ממש טוב. כפי שהוא, זהו ספר שיש בו הרבה "בשר" - נושאים מעוררי מחשבות ורגשות כמו יחסי הורים וילדים ובעיקר ילדים בוגרים (שהם בעצמם בגילאי הורים) והוריהם, אהבה, אמת ושקר, תדמיות, סודות במשפחה וכן הלאה. אלא שה"בשר" הזה, כמו בלא מעט ארוחות שבהן מארחים מגזימים מכל מיני סיבות (בעיקר טובות), הבשר הזה הולך קצת לאיבוד וטעמו מיטשטש בין הררי המנות הראשונות, הסלטים והתוספות.
שורה תחתונה:
רעיון מוצלח יותר מביצועו. למי שיש להם הנכונות והסבלנות לאתר את העיקר בין כל מה שמיותר.
"המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד", מאת ברוק קלארק. תרגום מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת מחברות לספרות - כנרת, זמורה-ביתן, דביר מוציאים לאור. 301 עמודים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: ארוחת הערב

ביקורת קולנוע: פעם הייתי

ביקורת ספר: חיים

ביקורת ספר: המתיקות שאחרי

ביקורת קולנוע: הרקדן האחרון של מאו