סרט חדש: חלון פנורמי

כמעט 50 שנה חלפו מאז שיצא ספרו של הסופר האמריקני ריצ'רד ייטס, "חלון פנורמי" ב-1961 ועד שיצא בעברית בשנה שעברה (בהוצאת אחוזת בית). בערך אותו פרק זמן חלף עד שהספר המרהיב והמטלטל הזה מצא את דרכו למסך הקולנוע, ולא זו בלבד, אלא שגם הצליח לעשות את המעבר בצורה מרשימה שמכבדת את היצירה. הסרט עולה בבתי הקולנוע שלנו היום (29 בינואר). "חלון פנורמי" הוא סוג של מעשה קסם ספרותי, שאינו פחות רלוונטי וטורד מחשבה היום משהיה כשראה אור לראשונה. ייטס מגולל בו את סיפורו של זוג צעיר, פרנק ואייפריל ווילר, הורים לשני ילדים, זוג בורגני-פרברי טיפוסי לשנות החמישים של המאה שעברה בארצות הברית, שמארג חייו נראה לכאורה שלם ומושלם, אך במהלך חודשים אחדים בשנת 1955 הוא מתפרק לרסיסים שאינם ניתנים לאיחוי, רסיסים שפוצעים גם את הקורא. כי קל כל כך לזהות בהם, בחייהם, בשכניהם ובחבריהם, משהו מחיי כל אחד מאיתנו. בסגנון כתיבה ריאליסטי, קולח, כן וחד, יודע ייטס לספר סיפור, לאפיין אנשים-יחסים-חברה, להסיר מסכות ולחשוף, לשרטט בלי לייפות, לחמול על גיבוריו ובה בעת להציג אמת חסרת רחמים, להיות שנון, ביקורתי ונוקב וגם לגעת בנימי הלב, ללפות בגרון. בראשית הקריאה הקורא הוא סוג של מתבונן מהצד בתמונה המעוצבת שייטס מציג בפניו. אך בהדרגה, באופן בלתי מוחש, ייטס סוגר על הקורא מכל עבריו, סוחף אותו, לוכד אותו ולא מאפשר לו לברוח מתובנות, מאמירות נוקבות, ממחשבות אישיות, מעצב מפוכח.


הוליווד לא התעלמה מהספר ומההדים שעורר, והזכויות להופכו לסרט נרכשו. מספר במאים ביקשו להתמודד עם היצירה לאורך השנים, אך כל הניסיונות לעבד את הסרט לתסריט נכשלו. ייטס המיואש מהוליווד אף ניסה לרכוש בחזרה את זכויות ההסרטה, כדי לכתוב את התסריט בעצמו, אך נכשל. מי שהצליח לבסוף להרים את הפרויקט, ובצורה יפה, הוא הבמאי/מפיק הבריטי סם מנדז. כנראה שנחוץ בריטי כדי להציב מראה ראויה מול פני החברה האמריקנית, כפי שכבר הוכיח בעבר, בסרטו "אמריקן ביוטי". מנדז ליהק לתפקיד הראשי של אייפריל ווילר את אשתו בחיים, קייט ווינסלט, שזכתה על תפקידה זה בפרס גלובוס הזהב בראשית החודש, והציב מולה, בתפקיד פרנק ווילר, הגיבור המבקש לברוח מה"ריקנות חסרת התוחלת" של חייו, את בן-זוגה מתהילת "טיטאניק", ליאונרדו דיקפריו. בליהוק הזה אולי הקל מנדז על יחצני הסרט, אבל הציב אתגר גדול במיוחד לכוכביו. בחלוף עשור מתהילת סוחטן הדמעות ההוא, כשכל אחד מהשניים צבר קילומטרז' קולנועי משלו והתבגר, השאלה היתה איך כל זה ישפיע על הזוגיות הקולנועית של השניים, שנדרשים כאן לדיאלוג שונה לגמרי. התשובה היא - בהחלט לטובה. אולי זו עבודת הבימוי של מנדז, אולי העבודה של כל אחד מהם, סביר להניח שהכול ביחד - התוצאה היא קונצרט אנושי ראוי מאוד. זה לא סרט שמח. זהו סרט מרגש ועצוב, המבוסס על ספר מרגש ועצוב, שמאיר פסיפס של חיים ויחסים, חלומות, פשרות ופספוסים. וכמו במקרים רבים, גם הפעם נכון לומר שהספר טוב יותר מהסרט, אבל בנבדל ממקרים רבים (מדי) אחרים, הפעם נכון גם לומר שמדובר בסרט טוב, שעושה כבוד גם לספר.
שורה תחתונה:
תקראו את הספר. תראו את הסרט. איך הכול השתנה מאז שנות החמישים, איך הכול אותו הדבר.
עוד על תרבות השבוע:

אירועי תרבות מומלצים

אירועי תרבות ופנאי למבוגרים השבוע