סרט חדש: פרוסט/ניקסון

הנה דרך מרתקת ללמוד פרק בהיסטוריה בת זמננו ושיעור מאלף בעיתונות, בשעתיים (ושתי דקות) של סרט שמרתק את הצופים כמו סרט מתח ועל הדרך עושה עוד קסם כמעט בלתי אפשרי ? מעביר בהצלחה מהבמה למסך מחזה קאמרי שעיקרו דיבורים, ובמרכזו דו-קרב מוחי ומילולי בין שני גיבורים. הסיפור הוא סיפור התהוותה של סדרת הראיונות הטלוויזיוניים שערך בקיץ 1977 עיתונאי הטלוויזיה הבריטי דיוויד פרוסט עם הנשיא האמריקני, ריצ'רד ניקסון, שהתפטר שלוש שנים קודם לכן רגע לפני שהודח ושתק עד שבחר בפרוסט כדי לנסות לכבוש שוב בעזרתו את לב האומה שהוקיעה אותו. זה גם סיפורו של עיתונאי טלוויזיה המבקש למצב את עצמו כאיש חדשות רציני, ולא עוד מגיש זוטות במשקל נוצה. זה גם סיפורה של חברה שנשיאה רימה אותה וזעזע עד היסוד את אמונה בנבחרי ציבור ובכללי המשחק של הפוליטיקה, חברה המבקשת הסבר מניח את הדעת, התנצלות, סגירת חשבון. וזה גם סיפורם של פוליטיקאים, יועצים ומנהלים, הנלחמים על מקומם בהיסטוריה, על תדמיתם, עברם ועתידם. זה סיפורם של עיתונאים תחקירנים, שרואים בעבודתם שליחות אמיתית, שנוברים, בודקים ומצליבים כל שורת תמליל זניח, כל פסיק וכל מהלך בדרך אל חשיפת העובדות. זהו סיפור של קרב מוחות בין שני אנשים שונים לחלוטין באופיים, במניעיהם ובמטרה שהציבו לעצמם, שהימרו כל אחד על כל מה שהיה לו בידיעה ברורה כי בסופו של דבר יהיה רק מנצח אחד.
מבדרן טלוויזיה למראיין בכיר
דיוויד פרוסט קנה את עולמו בסדרת הראיונות עם ניקסון, שזכתה בשעתה לאחוזי הצפייה הגדולים ביותר למשדר חדשות בטלוויזיה האמריקנית. אם עד שעשה אותה נחשב העיתונאי הבריטי למעין בדרן טלוויזיה ססגוני וקליל שבין היתר ניהל רומן עם השחקנית-זמרת האמריקנית השחורה דיאן קרול, אחריה הוא נעשה, ונותר עדיין, אחד מבכירי המראיינים בתחומי החדשות והאקטואליה. ניקסון, לעומת זאת, הלך אחרי הראיונות ובעקבותיהם למדבר הפוליטי של אחוזתו בקליפורניה, לים המוות של הפנסיונרים כפי שהעיד בעצמו ? מרחבי הדשא האינסופיים של מגרשי הגולף. אם לפני העימות עוד חלם על סוג של קמבק פוליטי, אחריו היה ברור שהדרך חזרה לא קיימת. נמחקה ברעידת אדמה תקשורתית.


פיטר מורגן, התסריטאי, שביסס את התסריט על המחזה המצליח שלו עצמו שעלה לראשונה בלונדון ב-2006, סיפר שהחל להתעניין בעימות ובגיבוריו ב-1992, אחרי שראה תוכנית ביוגרפיה טלוויזיונית על פרוסט, שבה כמובן דובר גם על סדרת הראיונות המכוננת עם ניקסון. מורגן תיחקר ובדק את הסיפורים שמאחורי הסיפור, משני הצדדים, שוחח עם המעורבים בו, צפה בראיונות המקוריים וגילה רשומון מרתק שבו כמעט לכל אחד הייתה גרסה משלו לדברים. פרוסט (שבמהלך השנים עוטר בתואר "סר") והוא בעל הזכויות על הראיונות ופרשנותם, שותף ביצירה, ולפי הדיווחים אף היה מרוצה מהתוצאה. בהפקה הלונדונית כיכבו פרנק לנג'לה בתפקיד ניקסון ומייקל שין כפרוסט. כשעברה ההצגה עם כוכביה לברודוויי, זכה לנג'לה בפרס הטוני על משחקו בה.הבמאי האמריקני רון האוורד ראה את המחזה בלונדון והציע למורגן להפוך אותו לסרט. תחילה סרב מורגן, אבל אחרי הצלחת המחזה בניו יורק התרצה, , כתב את התסריט וההפקה יצאה לדרך.
בלי פרוטזות ועזרים טקטיים
בתפקידים הראשיים בסרט מופיעים כוכבי הבמה המקוריים, לנג'לה ושין. שניהם לא נעזרים בפרוטזות ושאר עזרים טקטיים כדי להיראות כמו האנשים האמיתיים, ואינם עושים חיקויים שלהם. וזה חלק מסוד הקסם, כי בתוך דקות, משכנעים שניהם שהם-הם ניקסון ופרוסט, בגלל האישיות שכל אחד מהם מצליח להעביר במדויק בחיתוכי דיבור, שפת גוף, מחוות קטנות, הבעות. הסרט מצליח גם להתגבר על עוד מכשלה שמפילה לא מעט מחזות טובים בתרגומם לקולנוע: זהו סרט, לא תיאטרון מצולם. התסריטאי והבמאי עשו שימוש נכון וטוב בשפה הקולנועית, יצאו בעקבות הגיבורים לאתרים שונים ובתוך כך העבירו לצופים בהצלחה תחושה של תנועה, של קוצר רוח, דחיסות וזמן שאוזל. בעזרת עריכה קצבית הניעו את העלילה קדימה ואחורה בזמן, והשתמשו בטכניקות של "עדויות" במבט לאחור של גיבורי משנה, המספרים על מה שקרה כל אחד מנקודת ראותו. הם השכילו לצקת הכול בתבנית של סיפור מתח מרתק, המוכיח שוב כי לפעמים המציאות באמת עולה על כל דמיון. במקום אקדחים שלופים יש כאן שכל וערמומיות, עבודת המודיעין היא עבודת תחקיר דקדקנית, כל מחנה מתכנן אסטרטגיות ועושה סימולציות ובסוף אין אולי דם וגופות, אבל בהחלט יש חללים וגוויות פוליטיות. לפני כעשרה ימים, כשהוכרזו מועמדי האוסקר שיוענק בסוף החודש, התברר כי הסרט ויוצריו זכו בארבע מועמדויות מרכזיות: הם מתמודדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התסריט, הבמאי והשחקן הראשי ? במועמדות של פרנק לנג'לה. כיוון שלא ראיתי את כל שאר המועמדים אינני יכולה להביע דעה או להעריך סיכויים, אבל אני בהחלט יכולה לומר שהסרט ראוי לכל המועמדויות הללו.
שורה תחתונה
: שעתיים של הנאה שהרחבת אופקים (לא כואב בכלל) בצדה.
פרוסט/ניקסון. במאי: רון האוורד; תסריט: פיטר מורגן; שחקנים: פרנק לנג'לה, מייקל שין. מיום חמישי חמישה בפברואר בבתי הקולנוע

עוד על תרבות:

ביקורת טלוויזיה: לונדון פינת בן יהודה

תיאטרון: זוכרים את אלישבע מיכאלי

ביקורת ספר: צייד בודד הוא הלב

סרט חדש: חלון פנורמי