עבודה מהסרטים? לשמש ניצבים בפנסיה

זה קרה לפני כמה שנים. הייתי בת 53 ואחרי שנים רבות באותו מקום עבודה, מצאתי את עצמי מובטלת. מודעה קטנה תפסה את עיני: "מחפשים ניצבים לסדרת טלוויזיה, התשלום - 250 שקלים ליום". לא חשבתי פעמיים. נכון, זה היה יום מאד מאד ארוך, הכסף לא ממש השתלם, אבל גיליתי עולם חדש. עולם הניצבים. פגשתי אנשים מדהימים שחלקם הפכו לחברים - ככה זה כשמבלים 12 שעות ביחד. אמנם לא נשארתי שם זמן רב, אבל החוויה תמיד תישאר כזיכרון מתוק. התברר לי שאני לא היחידה שהגיעה לעולם הזה כפרק ב' בקריירה, או סתם כתחביב בגיל מאוחר.

"אם אתה פנסיונר שמחפש תעסוקה בשביל העניין, ניצב בסרט סדרה או בפרסומת הוא בהחלט אופציה טובה מאד", אומר דודי שמיר, מנכ"ל סוכנות הניצבים הוותיקהTAKE2 . "לצאת מהבית, לראות אנשים. נכון שזה יכול להיות יום ארוך ומייגע, אבל לא עושים בו יותר מדי. מקבלים הסעות, אוכל, ועל הדרך השלמת הכנסה קטנה. יש אצלנו כמה מאות פנסיונרים שעובדים כניצבים, ואנחנו מאד גאים בהם. הם הלב של הסוכנות. הצעירים בהחלט יכולים לקחת מהם שיעור או שניים באדיבות ובסבלנות". 

שמיר מספר שהסוכנות קיימת כבר 28 שנה, כך שיש ניצבים שהתחילו בה בני 50 פלוס, והיום הם כבר בני 70 ועדיין עובדים בתחום. "היו לנו אנשים בני 80 ומישהי בת 90. אני לא יכול לחשוב על משהו נחמד יותר כדי להעביר את הזמן", הוא אומר. "יש זוגות של פנסיונרים שרשומים בסוכנות כבר שנים. יש כאלה שמקבלים ממש טקסטים, אבל בשביל זה צריך לעבור אודישנים, והרבה נהנים פשוט להיות ברקע. במישור החברתי נרקמות חברויות נפלאות בין האנשים הקבועים".

אתם מחליטים את מי מהניצבים לשלוח להפקה?

"ממש לא. מי שבוחר זה הבמאי או המלהקת. אנחנו שולחים להם תמונות וההחלטה היא שלהם בלבד".

"כמתכנתת אף אחד לא התעניין בעבודה שלי, עכשיו אני מצטלמת עם מפורסמים אז מתעניינים"

"בתור תחביב זה נהדר". עליזה גלאור עם שי אביבי, כניצבת בסדרה "טלוויזיה מהעתיד", צילום באדיבותה

בין הפנסיונרים שבחרו להיות ניצבים אפשר למצוא מגוון רב של אנשים. חלקם הגיעו במקרה ונשארו, וחלקם - כמו עליזה גלאור למשל - הגיעו עם חלום להיות שחקנים. גלאור, 62, גרושה פלוס ארבעה ילדים מרמת גן, עבדה כל השנים כמזכירה בעיריית אילת, שם התגוררה כל חייה. היא ניסתה להגשים את עצמה כשחקנית, בתיאטרון הקהילתי בשכונה.

"הייתה לנו קבוצת תיאטרון של 40 איש, שהכי צעיר בה היה בן 45, והעלנו מחזות שכתבנו בעצמנו. עשיתי גם הצגות רחוב בעכו", היא מספרת. לפני שנתיים עברה להתגורר בתל אביב, למדה משחק באוניברסיטת תל אביב ובביכורי העיתים. כן, בגיל 60. "בתל אביב יש יותר אפשרויות", היא אומרת בחיוך, על משקל השיר של חווה אלברשטיין "לונדון".

"אני מנויה לתיאטרון הבימה ולקאמרי, לומדת משחק ותיאטרון, ומקווה שבקרוב נוכל להופיע עם הצגה במתנ"סים ובמועדוני קשישים. הצטרפתי לכל מיני קבוצות ניצבים ושחקנים בפייסבוק, ואני מקבלת הרבה עבודה דרך קבוצה בשם 'המכולת השכונתית'. חברים בה הרבה סטודנטים שצריכים ניצבים לסרטי גמר. תשמעי, לפעמים נותנים לי תפקידים של בנות 50". בינתיים אפשר לראות אותה ביוטיוב, בסדרת סרטונים משעשעת בשם "הפנסיונריות", העוסקת בחבורת פנסיונריות מקסימות ומצחיקות שמדברות על הכל.

 [#middleBanner] 

עופרה שי מהרצליה, נשואה פלוס שלושה שכבר חצתה את גיל 60, הייתה מתכנתת מחשבים בלי פנטזיות גדולות על עולם הבידור. לפני חמש שנים, כשהבת שלה חיפשה לעבוד תוך כדי הלימודים, היא הלכה לראיון בסוכנות ניצבים. "אמרתי לה 'את יודעת מה, תשאלי אם אני יכולה גם'", נזכרת שי. "בסופו של דבר הבת שלי פרשה ואני נשארתי. לא התאים לה הסכום שמשלמים, בממוצע 250 שקלים ליום, וגם העובדה שמשלמים אחרי 90 יום. בשבילי זה תחביב ולא עבודה, ובתור תחביב זה נהדר. עשו לי בוק מפואר ומקצועי עם מאפרת וצלם".

גם כהשלמת הכנסה, כדאי לדעת שהתחום לא מאד יציב. "יש חודשים שאין כמעט עבודה, ויש חודשים שאני עובדת פעמיים בשבוע", אומרת שי. "זה מצחיק, כשעבדתי כמתכנתת והרווחתי כסף אף אחד לא התעניין בעבודה שלי, עכשיו אני מצטלמת עם מפורסמים אז כל המשפחה מתעניינת".

"חיפשתי משהו לנשמה, לא לפרנסה"

"עושה את זה כבר עשר שנים". אתי שיימן כניצבת ב"איפה אתה חי" עם רבקה מיכאלי, צילום באדיבות שיימן

גם אתי שיימן, 60, נשואה פלוס שלושה מחולון, לא חלמה על עולם הזוהר. היא עבדה כמנהלת במשרד התחבורה במשך 30 שנה. אחרי הפרישה לא מצאה את עצמה עד שנתקלה במודעת "דרושים ניצבים" בעיתון המקומי. "חיפשתי משהו לנשמה, לא לפרנסה", היא אומרת. "ראיתי את המודעה, נרשמתי לסוכנות, צילמו אותי ולקחו דמי רישום, ומאז התחילו להזמין אותי. זה יכול לקרות פעמיים בחודש או לא לקרות בכלל מספר חודשים, אבל אני עושה את זה כבר עשר שנים. פרסומות, סדרות, סרטים, הכל".

מה היה התפקיד הראשון שלך?

עליזה גלאור: "בסדרה 'צומת מילר'. הייתה לי גם שורה, אמרתי לאדיר מילר בסדרה שלא יעשה צחוק מאנשים, בסצנה שבה הוא שתה מים חמים שצרבו לו בלשון, ויצא כאילו שהוא צוחק על מוגבלים. אני זוכרת שאנשים התקשרו אלי אחר כך שראו אותי בטלוויזיה. חוץ מזה עשיתי כמה סרטי סטודנטים, והופעתי בסדרה 'שכונה' ובסרט 'ישמח חתני'. עכשיו אני מצטלמת ל'טלוויזיה מהעתיד'. כשנותנים לי משפטים אני מקבלת יותר כסף".

עופרה שי: "סדרה בשם 'אבודים באסיה'. הצילומים היו בקניון ארנה בהרצליה והייתי ניצבת בסצנה של נשף. הייתי צריכה להגיע עם בגדים חגיגיים ונעלי עקב. הבאתי מהבית כמה סטים להחלפה על פי הדרישה של הסוכנות. מה אני אגיד לך, היה מאד קשה. המון שעות על נעלי עקב. זה גם היה מוקדם בבוקר, כל השערים של הקניון היו סגורים, ולא ידעתי מאיפה להיכנס. עבדתי משבע בבוקר עד תשע בערב, והחלטתי שזאת פעם ראשונה ואחרונה. בסופו של דבר מכל היום הקשה הזה ראו אותי ממש בחטף לשנייה.  לא היה שווה את המאמץ. בסופו של דבר נשארתי, לא ממש זוכרת איך זה קרה, פשוט התחלתי לבחור מה שיותר נוח לי מבחינת שעות עבודה, ובסוכנות ידעו איך להזמין אותי בצורה חכמה יותר".

"הצד הפחות נחמד הוא שכל יציאה לעבודה היא יום ארוך"

 "אני לא כל כך צופה בטלוויזיה, וזו הזדמנות בשבילי לראות הכל בלייב". עופרה שי (מימין), כניצבת בסדרה "כיפת ברזל", צילום באדיבותה

מהם היתרונות והחסרונות בעבודה הזאת?

עליזה: "אני מאד נהנית מהחוויה של פשוט לא להיות אני, להיות משהו אחר. אין תפקיד קטן. לא משנה מה התפקיד, אני תמיד לוקחת אותו ברצינות. בודקת מי אני בתוך הדמות. זה כיף שבמקום לחכות לפורים אני הולכת לניצבות, ואז אצלי כל יום פורים".  

עופרה: "אני דווקא מאד אוהבת להיות פשוט קהל בתכניות בידור. אני לא כל כך צופה בטלוויזיה, וזאת הזדמנות בשבילי לראות הכל בלייב. הייתי ב'מחר שבת', ב'שי שטרן', ב'כוכב הבא' שימשתי ממש כשופטת בקהל, והייתה לי השפעה. מה גם שהכל מצולם באולפני הרצליה ונוח לי להגיע. הייתי ניצבת בסרט 'בורג' של שירה גפן ומאד נהניתי, גם היו לי כמה משפטים. ב'יהודים באים' הצטלמתי לקטע שממש ראו אותי טוב. בסדרה 'כיפת ברזל' קיבלתי תפקיד ממשי של שדכנית עם כמה שורות.

"שיחקתי גם בסדרה של קטורזה, 'ישראל', ולא רצו לשלם לי על משפטים שאמרתי וקצת כעסתי. כשיש משפטים משלמים יותר. מה שלא ידעתי זה שאם נותנים לך משפט על הסט, ככה בספונטניות, לא מקבלים על זה אקסטרה. זה כסף קטן אבל זה עושה תחושה לא נעימה שלא משלמים".

אתי: "הצד הפחות נחמד הוא שכל יציאה לעבודה היא יום ארוך. לפעמים 18 שעות אל תוך הלילה. בגשם, בשמש. זה מאד מעייף וצריך ממש לאהוב את זה. אין לנו איגוד, אפשר לשלם לנו כמה שרוצים ומי שלא רוצה לא חייב לבוא. אנחנו חלק מהתעשייה וצריכים אותנו. אני יודעת שמי שניסה בעבר להתאגד לא הזמינו אותו יותר. מצד שני יש חוויות ממש טובות. השתתפתי בפרסומת שבה ראו אותי המון ומקרוב, עשיתי גם ריקוד קטן שהתלהבו ממנו, וקיבלתי המון מחמאות. אנחנו כמה חבר'ה שנפגשים בצילומים באופן קבוע. גם רואים שחקנים מפורסמים, גם מצטלמים איתם, יש ארוחות לא רעות, מגיעים לכל מיני מקומות שלא הייתי מגיעה אליהם בלי הצילומים, כל מיני וילות מפוארות. זה עולם אחר, נחמד לראות מקרוב איך עושים סרטים".

"בתחום החברתי, להיות ניצב זה פלא"

"נוצרים קשרים ממש נהדרים בין הניצבים". עופרה שי כניצבת בסרט "האיש שרצה למנוע מלחמה", צילום באדיבותה

עושה חשק ללמוד משחק?

עופרה: "הציעו לי ללמוד משחק, אבל זה פחות מתאים לי. הפנסיה מפתיעה אותי לטובה. גיליתי שיש לי המון תחביבים. הייתי בטוחה שמצבי הנפשי יהיה נורא, ופתאום גיליתי המון תחומים שטוב לי בהם, ולא היה לי זמן אליהם, אז אני פחות רוצה להתחיל קריירה אחרת. בילדות חלמתי להיות שחקנית אבל עכשיו זה פחות מתאים לי".

אתי: "גם לי פחות. אני כרגע ניצבת. היו לי משפטים פה ושם, זה יותר מרגש כי אז רואים אותי יותר. אני מסתפקת בזה".

אתן ממליצות על החוויה לאחרים?

עופרה: "מאד. בתחום החברתי אני מדברת על זה כפלא. נוצרו קשרים ממש נהדרים בין הניצבים. את יכולה לעבוד עם מישהו שנים ושלא תהיה ביניכם כזאת פתיחות, ופה אני פוגשת אנשים שפורשים בפני את כל תולדות חייהם, והחברות ממש נפלאה".

אבל יש גם צד אחר, פחות ורוד. א', שמעדיף להישאר בעילום שם, משמש ניצב כבר כמה שנים. לדבריו, סדרה לא יכולה להתקיים ללא ניצבים. "כל סרט או סדרה צריכים רקע, ובכל זאת אצלנו אין איגוד, ומתייחסים אלינו לפעמים כאילו אנחנו אוויר. אנחנו הניצבים נמצאים הכי נמוך בשרשרת המזון. אנחנו האחרונים שנותנים להם אוכל, לפעמים יושבים שעות בשמש בלי להצטלם ובלי לקבל יחס. לא תמיד קל לאנשים מבוגרים לקבל נזיפות ויחס רע מצעירים בני 20 פלוס".

ועם זאת, גם לא' יש חוויות טובות מהתחום. "זה סך הכל דמי כיס לא רעים, על הסט פוגשים המון מפורסמים, יש חבר'ה קבועים ועם חלקם אני בקשר ממש טוב. יש אוכל טוב, מטיילים בארץ ויוצאים מהשגרה, וגם החשיפה נעימה - אנשים מזהים אותך מהטלוויזיה, ואין מה לומר, זה נחמד".

הצלצול הוא בשבילי: פתאום, בפנסיה, להפוך למורים

למצוא ייעוד חדש בפנסיה

יוזמה חדשה: המבוגרים מעוררים את הפריפריה

בחזרה לשוק העבודה בגיל 61

עושים את מה שאוהבים - בלי לצאת לפנסיה

יצאנו לפנסיה, ומה עכשיו?

פריחה מאוחרת: הנשים שהחלו לכתוב רומנים ארוטיים

הצתה מאוחרת: התפרסמו אחרי גיל 45

ונעבור לפרסומות: מקבץ הזכורות מכל הזמנים

הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות של מוטק'ה