עדיף לקרוא את הספר

זו איננה פעם ראשונה שיוצרי תיאטרון מנסים לתרגם את אחד מספריו של עמוס עוז לבמה. הפיתוי מובן: עוז כותב נפלא, ויותר מכך - הוא כותב אותנו, את הישראליות, על כל פגמיה ונקודות החן שלה, בדייקנות עשירה, מלאת ניואנסים, גוונים, שעשוע, געגוע ותעתוע, שמאפשרים לקורא למצוא את עצמו בקלות בתוך יצירה נפלאה, לעורר בו אמפתיה וסימפתיה, הבנה ומחשבה. ספריו, כמעט כולם, על גיבוריהם האנושיים כל כך, נדמים בקריאה אמיתיים כל כך, במרחק נגיעה. אבל בדיוק בכך טמון הקושי: מה שנקרא כל כך נגיש, קשה עד בלתי אפשרי לתרגום לשפה אמנותית אחרת, מוגבלת ושונה באופייה מהספרות. זה קצת כמו לצפות ברקדן מחונן רוקד ריקוד מסובך: למראהו זה נראה כמעט קל, ובכל מקרה - אפשרי. אבל ברוב המקרים זה ממש לא ככה. הניסיון הנוכחי לתרגם ספר של עוז לבמה נעשה עכשיו בתיאטרון אנסמבל הרצליה. נולה צ'ילטון ואסף אופק עיבדו לפי ספרו של עוז (מ-1991) "המצב השלישי", את המחזה "פימה". פימה (אפרים) הוא גיבור הספר של עוז, ירושלמי גרוש אקסצנטרי, בן 50 ומשהו, שמתפרנס מעבודה כפקיד קבלה במרפאה למחלות נשים, משורר של קובץ שירים אחד שכותב גם מאמרים ויש לו דעה על כל דבר כמעט בעולם, מין "נביא וליצן של מסיבות ליל שבת" שרוצה לתקן את העולם, אבל בדרך ניגף רוב הזמן בפרטים הקטנים של החיים (כי הוא די חסר כישורי חיים), נתמך בידי אביו ולא ממש מוצא את מקומו בעולם. גיבור הספר מתעצב ומתברר בשונותו, באובססיה שלו למילים, באורח חייו המבולגן, בבדידותו, בשלל מאפייני אישיותו החל בפרק הראשון של הספר והלאה. דמותו הולכת ומתמלאת פרטים ופנים, אורח חייו מתחוור ומתבהר, ופרטיו הולכים ומצטרפים לתמונה רחבה ועשירה, והסך הכול נטוע היטב בזמן (האינתיפאדה השנייה), במקום (ירושלים), בהווי מוכר-מרתק, משכנע וכובש. פימה, גיבור המחזה הנושא את שמו, מהרגע הראשון שבו הוא מתגלה על הבמה לבוש בפיג'מה סתורה, עושה בעיקר רושם הזוי, סהרורי ותלוש. הרושם הזה אינו משתנה במהותו לאורכה של ההצגה (הקצרה), שנדמית בעיקר כקרעי סיפור לא מגובשים דיים שהודבקו באופן מאולץ, לא משכנע ולא תמיד מובן.


וזו הבעיה העיקרית והמהותית של המחזה: אין בו באמת מחזה. לא מחזה העומד בפני עצמו (נפרד לגמרי ממקורו הספרותי), גם לא כזה שנשען בכבדות על מקורו האחר (גם אם הצופה אינו מכיר אותו). על הבמה מתקבץ אוסף של דמויות שנוגעות זו בזו (ולעתים, ודאי למי שלא מכיר או זוכר את הספר, הקשר ביניהן לא ברור במשך זמן רב, רב מדי), שיוצאות ונכנסות ומקיימות אינטראקציה כלשהי - מילולית ברובה - עם אותו פימה, ולא ממש מובן לצורך מה או לטובת מה. כך למשל דמותו של טד האנגלו-סקסי, שמתבררת כבעלה הנוכחי של אשתו לשעבר של פימה, יעל. הקשר בין שני הגברים עמום ומרומז בטיבו ומתבטא בשיחות ידידותיות סתמיות לכאורה. אבל לשם מה ולמה, ומה המטען החבוי - בהנחה שהוא קיים - מאחוריהן? הצופה יכול לנחש, לנסות להיזכר מהספר או להיוותר רק עם מה שמוצג על הבמה. כך או כך, זה לא ממש משנה או משפיע על התפתחות עלילה או דמויות. כי בעצם עלילה של ממש, עם התפתחות כלשהי, אין במחזה. יש סקיצה, שורה של קווים מחברים שמתבררים באיטיות, לא תמיד במלואם, ולא באמת מובילים לאן שהוא. פימה של סוף המחזה הוא אותה דמות תימהונית-סהרורית, לא מובנת ולא מנומקת שהייתה בראשיתו. במה שנראה כמין מחווה, ואולי מחויבות שחשו היוצרים, מתייחס פימה לקראת סוף המחזה ל"מצב השלישי". אלא שהמצב הזה, שעל שמו נקרא הספר שלפיו נכתב המחזה, אינו חלק אינטגרלי מהמחזה ואינו מוסיף או מבהיר באמת דבר בסופו. יתרה מזאת, כשהוא מופיע בסוף כמין הרהור של הגיבור, הוא נשמע כמו עוד טקסט סתום למדי, עוד ביטוי לתימהונות הגיבור. דב'לה גליקמן הוא שחקן מוכשר ובהחלט ליהוק מתבקש לדמות כמו זו של פימה. אבל גם שחקנים מוכשרים (גם אלכס פלג הוותיק עושה עבודה נאה ככל שמתאפשר לו) אינם יכולים לחפות על היעדר מחזה של ממש. אין לי ספק שהושקעו כאן כוונות טובות וכישרונות, אבל הפעם למרבה הצער - זה לא הספיק.
שורה תחתונה:
עדיף (לחזור) לקרוא את הספר, שנותר כובש וקריא.
"פימה", תיאטרון אנסמבל הרצליה. עיבוד: נולה צ'ילטון ואסף אופק, לפי ספרו של עמוס עוז "המצב השלישי"; בימוי: נולה צ'ילטון; תפאורה ותלבושות: דנה צרפתי; תאורה: רוני כהן. משתתפים: דב'לה גליקמן, דינה בליי-שור, יואב הייט, אפרת לביא, אלכס פלג. משך ההצגה: כשעה ועשר דקות עוד על תרבות ובידור:

אחרי האובדן הפתאומי

החיים קשים, הזוגיות עוד יותר

בנות עם פרצוף צנע ובנים אייזן בטון

הצצה מרתקת לעולם שנעלם

עד שהאהבה מנצחת

עסיסיות מתפרצת ותאוות חיים

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות