על חומותייך, עיר דוד, הפקדתי שומרים

במשך 25 שנה התקשה דן שילוח לבקר בגבעת התחמושת. רק במהלך האינתיפאדה השנייה, כ-25 שנה לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, הרגיש שילוח שהגיעה העת לעלות למקום הסמוך לנקודות שבהן כמעט איבד את חייו. הוא חש מוכן לעלות שוב לירושלים, לחזק אותה, לחזק את המדינה, לחזק את עצמו.

שילוח אינו מרבה במילים. לשאלה כיצד הוא מרגיש עם אירועי המלחמה ההיא, 48 שנים אחרי, הוא עונה בקצרה, "היה לי מזל טוב – היה יכול להיות הרבה יותר גרוע". סיפור הגבורה של שילוח משולב בסיפורי הגבורה של חבריו לצנחנים ומהווה חלק מהניצחון הגדול של צה"ל במלחמה, כששיאו בשחרור העיר העתיקה והכותל. "במשך שנים לא עסקתי בסיפור האישי שלי, לא חשפתי אותו ולא דיברתי עליו", הוא אומר. בשנים האחרונות משהו השתחרר אצל שילוח. אולי זה הזמן שעבר, אולי זה החברים שחלקם כבר אינם, אולי זה הרצון לזכור.

נאצר מחכה לרבין, הצנחנים מחכים בחורשה

"זו מלחמה, אתה נותן את הכל", שילוח בצעירותו. צילום: באדיבות משפחת שילוח

בתקופת ההמתנה לפני המלחמה, כשנאצר חיכה לרבין, בילו שילוח וחבריו בחורשה לא רחוק משדה התעופה בן גוריון. שילוח ויתר הלוחמים של גדוד 66 של הצנחנים יועדו לרדת דרומה ולצנוח לכיוון אל-עריש שבסיני. חבורת הלוחמים ציפתה ונערכה לצניחה מבצעית ראשונה, האדרנלין היה בשמים. שילוח כבר היה איש מילואים, רווק בן 25, אך המוטיבציה שלו לשירות היתה בשיאה.

לצערם הרב של לוחמי גדוד 66, כוחות הצנחנים בהובלת רפאל (רפול) איתן, התקדמו היטב בדרום, ואת שילוח וחבריו הוחלט להפנות לירושלים. "האכזבה היתה רבה", הוא משחזר, "צניחה קרבית היא שיא הרצונות והמאווים של כל צנחן".

האכזבה מביטול מבצע הצניחה הוחלף במהירות בדריכות. לא היה זמן רב להתארגנות לקראת העלייה לירושלים, וגם חומרי המודיעין שעמדו לרשותם היו דלים יחסית. בדרך לירושלים הם כבר הבינו מה מצפה להם, כשראו פצועים רבים שפונו למרכז הארץ להמשך טיפול. במהירות יחסית הם יצאו מנקודת ההיערכות בשכונת שמואל הנביא לכיוון גדר הגבול של ישראל וירדן.

"תחת אש שוטפת החלו לחתוך אותה במגזרי תיל", תואר בהמשך בעיתון "דבר השבוע". "אריאל הבזוקאי, שנפגע ראשון, ניסה לכבוש את כאביו בצעקות חנוקות", המשיך התיאור בעיתון. "אז עבר בך הרטט הבלתי מוכר שהחדיר בך את הכרה של מלחמה; מלחמה אישית, שעוררה בך כוח רצון לחיים. נדמה היה לך כי אתה צועק 'אני רוצה לחיות', אבל מחשבותיך היו נתונות לדבר אחד בלבד: לביצוע המשימה בצורה הטובה ביותר והמהירה ביותר".

שילוח מספר שלא האמינו שניתן יהיה לפוצץ את הגדר באמצעות בונגלורים, מתקן המורכב מצינור וחומרי נפץ המיועד בכלל לפינוי וטיהור שדות מוקשים. אבל הבונגלורים עשו את העבודה. כשבשטח ממשיכים הצנחנים בקרב מול הירדנים וסופרים אבדות כואבות מול העיניים, שילוח, יחד עם שתי פלוגות נוספות, עבר דרך הגבעה לבית הספר לשוטרים וממנו המשיכו למלון אמבסדור בדרך שכם.

כדור בראש וחזרה לפלוגה

הקסדה שהצילה את חייו של דן שילוח. צילום: באדיבות משפחת שילוח

האש לא הפסיקה לרגע. כששילוח היה בקומה החמישית של בית המלון הצליח צלף ירדני לפגוע בראשו. שילוח מפונה לתחנת עזרה ראשונה בכניסה לעיר. "כולם רצו לעזור", הוא מספר, "אבל אני זיהיתי שם בעיקר בלגן גדול והחלטתי לנצל את הרגע - תפסתי חובש ואמרתי לו שרופא ביקש שיחבשו לי את הפצע". החובש לא התווכח וחבש לשילוח את הראש. לא עבר זמן רב והוא חבר בחזרה לחבריו הלוחמים. "למה?", מנסה שילוח להסביר, "זו מלחמה, אתה נותן את הכל, אתה לא מנצל פציעה כדי לברוח".

"הצלף הירדני בטח כבר סימן וי גדול על קת הרובה", מספר שילוח, כמעט משועשע, "הצלף רק לא לקח בחשבון שלמזלי הרב הקסדה לא תאמה בדיוק את מידות הראש ולבשתי תחתיה כובע טמבל שהרים מעט את הקסדה ומנע פגיעה בראשי". את הקסדה ניתן לראות בתמונה שמבהירה את גודל מזלו של שילוח. כובע הטמבל הציל את החייו.

שילוח, חבוש ופצוע ראש, נמצא שוב במלון עם לוחמי גדוד 66, שנערכים לעלות למחרת להתקפה על אוגוסטה ויקטוריה, מאחז ירדני שסיכן את המובלעת ההררית. הבוקר הגיע ושילוח הוביל את כוח הפריצה, דרך הר הצופים. כמה מטרים מאחוריו נהרג מפקד הפלוגה, והוא עצמו נפגע מרסיס בחזה.

הפעם לא הצליח שילוח להתחמק מטיפול רפואי והוא פונה לאשפוז של כמה שבועות בבית החולים איכילוב. הרופאים בתל אביב הופתעו מאוד מראשו החבוש, ובשל הזמן שעבר מהפציעה הראשונה הם נאלצו לתפור את ראשו ללא הרדמה. "מכאן התחילה התקופה הכיפית של המלחמה, שכבתי בבית החולים וכל היפות של תל אביב הגיעו לבקר", נזכר שילוח.

אעלה את ירושלים על ראש שמחתי

שומרים על קשר עם הגדוד ועם ירושלים. צילום באדיבות דן שילוח

את הפריצה להר הבית פספס, אבל הזיכרון, המחשבה על ירושלים, לא נחלשו עם השנים. במשך שנים נמנע מלהגיע לטקסי זיכרון ולאירועים שונים. אולי בגלל הקושי לדבר, אולי בגלל מחלוקות על אופי סיפור הקרבות. הוא התקשה גם לקחת חלק בפעילות שיזם המג"ד שלהם, הפעלת קרן אלמנות שבמשך יותר מ-40 שנה הובילה אירועים וטיולים עבור האלמנות והיתומים של הקרבות.

בשנים האחרונות משהו התעורר בשילוח. אחרי שנים של עבודה בתעשייה האווירית הוא יצא לפנסיה ומצא עצמו עוסק הרבה בגרפיקה ממוחשבת ובצילום. עם כניסתו לפייסבוק והתחושות שהגיע הזמן לעסוק יותר בעבר הוא החליט לתת מעצמו ולתרום למען הגדוד והחברותא. הוא ריכז ופתח דף פייסבוק – "גדוד שישים ושש" ודרכו ובעזרתו מנהלים החברים קשרים חברתיים ענפים. הוא אף לקחת על עצמו את תפקיד הצלם הגדודי ודף הפייסבוק מלא בתמונות שצילם.

את הקשר הטבול בדם קשה להסביר, אבל הוא מקבל חיים חדשים בדמות פגישות, טיולים ואירועים רבים שמארגנים החברים. בחג חנוכה האחרון, למשל, נפגשו חברי הגדוד – ותיקים ולצידם גם צעירים – במצדה וערכו טיול וטקס הדלת נרות. באוקטובר נפגשו בגבעת התחמושת עצמה, שרו שירי ארץ ישראל, הציגו קטעי וידיאו של הגדוד ונזכרו גם בחברים שאינם.

יש לכם מה להגיד על ירושלים? בואו לפרלמנט של מוטק'ה

שירי ירושלים - לחגוג ולהיזכר