עם ישראל מציג: מהיר ועצבני

אי אפשר שלא לכעוס כאשר אתם מגלים שמכוניתכם בחנייה נחסמה על ידי מכונית אחרת. אתם נואשים: מה עושים? הנהג, אתם אומרים לעצמכם, זה שחסם, יבוא כל רגע. אתם ממתינים. הוא אינו מגיע. בשעה זו ממש הוא עורך בנחת את קניותיו בחנות הסמוכה. הוא חולה חנייה כרוני. הוא תמיד "קופץ לרגע", ועל כן הוא, או היא, מבצעים את משימותיהם כאשר אינם טורחים כלל לחפש חנייה.

מה עושים? כיצד פועלים כנגד המרגיזים האלה? אתם חסרי אונים. כאשר בסופה של המתנה מייאשת מגיעים בנחת החוסם או החוסמת ואתם זועמים, תמיד יאמרו הללו בחיוך של התנצלות:"סליחה, נורא מיהרתי, קפצתי לרגע".

חוסר ההתחשבות בזולת הפך לרעה חולה בארצנו. לעיתים נדמה שמדובר בתופעה האופיינית רק לעם היושב בציון. עובדה - כאשר אנחנו משייטים בחוצות תבל במדינות תרבותיות, אנחנו מגלים כללי התנהגות ונהיגה שונים בתכלית. אדיבות, התחשבות ושתיקה צפירתית. אצלנו, בעוד הרמזור עומד רק להתחלף, כבר נשמעת צפירה עצבנית בגב מכוניתנו, המאיצה בנו לעקור ולנוע עוד בטרם יתיר לנו האור הירוק לבצע את משימת התזוזה.

הכל בארצנו עצבניים וקצרי רוח. מדוע? לא אחת, בעוד אנחנו עומדים בתור, מישהי או מישהו עצבני וקצר רוח דוחק בנו, גוהר מעלינו ומאיץ בנו ללא מילים. הם ממהרים, הנדחקים. אחר כך, כאשר אנחנו יוצאים מבית העסק אנחנו מגלים אותם, את הנדחקים הממהרים, כשהם יושבים בנחת בבית קפה. זמנם פנוי.

באמריקה ובאנגליה זה לא היה קורה

היד קלה על הצופר. צילום: Shutterstock

ועוד תופעה: בעל רכב שהתנשף במהלך הבוקר בריצה לאורכם של קילומטרים או בהליכה בלתי פוסקת, יגיע עם רכבו לבצע משימת קנייה או כל משימה אחרת, ויתעקש לחנות ממש על המדרכה בפתח בית העסק, וזאת על מנת לחסוך מאה מטרים של הליכה. ריבונו של עולם, הרי לפני שעה קלה התנשף הלז בחדווה במעלה הדרך, מדוע פתאום ההליכה הפכה למעיקה?

ראוי כי גדולי הפסיכולוגים והסוציולוגים ברחבי תבל יבצעו עבודת מחקר מקיפה וינסו לברר כיצד הפכנו כאן, בציון, לעם קצר רוח, בלתי מתחשב, בלתי סבלני ומאיץ בזולת ללא הרף. כל עלייה האשימה את הקודמת או את זו שבאה אחריה, שהיא זו שהנציחה אמות מידה והתנהגות פסולות. אבל גם אמריקה היא ארץ קולטת שפע של גלויות, עמים וצבעים, ושם ההתחשבות בזולת רבה יותר.

גם אנגליה כבר דוברת שפות רבות וניבים שונים, ועדיין משמרת את נימוסיה הנאים. מתי נאמץ את הכללים הללו? מתי נותן שירות בארצנו יפתח כל שיחה עם לקוחותיו במילים: "שלום. שמי...במה אפשר לעזור?", ולא יתיז מפיו את המילה "כן?" או "הלו".

אנחנו זקוקים לשפה רכה ומתחשבת, לשפת בני תרבות אדיבה והולמת. מי ייתן. 

עוד ברייכר מתרגז

פניות לגדעון רייכר - [email protected]

ומה מרגיז אתכם? הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה