עסיסיות מתפרצת ותאוות חיים

"פופר" של חנוך לוין הוא כפי שמספרת בתוכניה פרופ' נורית יערי, שהייתה עוזרת הבמאי שלו בהפקה הראשונה של המחזה ב-1976 (בתיאטרון חיפה), המחזה השביעי שכתב לוין והחמישי שביים בעצמו. גם הוא מאוכלס באנשים קטנים עם חיים קטנים, מצחיק וגם עצוב, עוסק לכאורה בדברים הכי קטנים עד קטנוניים בחיים ובעצם, ברגשות ובמאוויים הכי עזים; מתבונן בגיבוריו בעין ביקורתית אבל גם חומלת, עשיר בטקסטים שהם ישירים וחדים, מתוחכמים ופיוטיים, בוטים וגסים, מרובי משמעות ורבדים וכאילו תמימים, מצחיקים, מגוחכים, נוגעים ללב וכל הזמן מלאים המון אמת, והמון סוגים של אמת. "פופר" הוא סיפורם של חמישה: בני הזוג שוורץ ושוורציסקה החיים בדרך כלל כזוג יונים, פופר ידידם הטוב והרווק, כץ חברו המסור והרווק אף הוא של פופר, שהוא גם מכרם של בני הזוג שוורץ, וקולפה הזונה מהתחנה המרכזית. שוורץ ושוורציסקה רבים יום אחד, אך שבים ומתפייסים בזכות תיווכו של פופר, ידיד השניים ששוורציסקה, הפונה לעזרתו, מגלה לו את סיבת הריב, כלומר סוד קטן מלב הזוגיות עם שוורץ. זה, אחרי הפיוס עם זוגתו, אינו יכול לשאת את המחשבה שפופר יודע סוד קטן אודותיו ומאחל-מייחל למותו. פופר הנעלב נעשה חולה. שוורציסקה כועסת על שוורץ וממהרת לסעוד את פופר (המאוהב בה קצת בחשאי). שוורץ מתבצר באיחולי המוות, שוורציסקה ממשיכה לסעוד את פופר וכץ, שלא מבין כלום אבל חורש טובה, מנסה לרסן את השוורצים (וחוטף על הראש) ולסייע לחברו (וגם קצת חוטף על הראש). פופר הוגה לבסוף רעיון להצלתו ושולח את כץ למצוא לו בדחיפות כלה. כץ מוצא את קולפה (אשמה בלטינית), זונה מהתחנה המרכזית שמוכנה להתחתן תמורת תשלום נאה והבטחה שהחתן יתפגר במהרה. כץ משלם, קולפה מתייצבת, פופר משוכנע שמדובר באהבה ומבריא. והשוורצים - לוקים בעצירות נוכח אושרו. הם מבקשים ממנו לזרוק את הזונה כדי שירווח להם, הוא מסרב, אבל האיזון העדין-מתעתע מופר לבסוף בידי קולפה, שמחזירה - בעסקה שהיא אינה יכולה לסרב לה - גם את השוורצים וגם את פופר, כל אחד למשבצת המקורית שלו.


מוני מושונוב ביים חנוך לוין שונה. "פופר" שלו מדגיש את הקומי, צבעוני מאוד, הוא יותר שואו, ובמובנים מסוימים נגיש יותר ופחות לויני-טיפוסי. בגרסתו זו קומדיה מוזיקלית משויפת היטב, עם שחקנים ששרים מצוין (לפעמים הם מגישים את הטקסט הלויני בשירה טוב יותר מאשר בדיבור), מתנועעים היטב (הכוריאוגרפיה של הדיאלוגים שובה-מצחיקה) ומקרינים נינוחות מוחלטת וכובשת בתלבושות ובשאר האביזרים המקצינים את הגרוטסקיות בדמויותיהם. המוזיקה של עומר קליין מעצימה ומדגישה את הקסם השירי הייחודי בטקסטים של לוין. התלבושות (של פולינה אדמוב) והתפאורה (של אלכסנדרה נרדי) משתלבות היטב באווירה. הסצנה שבה עירית קפלן כשוורציסקה עושה כניסה ב"תסרוקת פיוס", היא דוגמה נהדרת לאופן שבו גם התלבושות מדברות לוינית. איציק כהן כשוורץ ועירית קפלן כשוורציסקה מפגינים עסיסיות מתפרצת ותאוות חיים שהולמת היטב את הדמויות, כפי שהן מתעצבות כאן. שניהם שחקנים גדולים פיזית, שהופכים את העובדה הזו ליתרון בימתי לויני מובהק. שניהם שרים מצוין ושניהם ניחנו בכישרון וביכולת להתנועע ולרקוד בקלילות ובחן, והם מנצלים כל צעד שהכוריאוגרף (צחי פטיש) נותן להם. שרית וינו אלעד מרשימה בקטעים המפוכחים-עצובים שלה, ובמיוחד בשירה "סיפור חייה של זונה". ומפתיעים במיוחד יניב ביטון כפופר ונדב אסולין ככץ. ביטון, כפופר הנעבעך, שובה במיוחד ברגעי ההתרסה-לכאורה שלו, הזוכים כאן לבימוי ולפרשנות קומית בנוסח שואו של שואו-אוף. אסולין מצליח לעשות מכץ, הבחור הטוב-אך-מחוק-אולטימטיבי, פנינה לוינית אמיתית. הוא מצליח להלביש עשרות גווני קול ומשמעויות על המילים השגרתיות עד משמימות-לכאורה שבפיו, ומלביש שפת גוף מתנצלת על קיומה לשפת דיבורו, שפת גוף מדויקת מקצה פדחתו הנרכנת מול כל אחד ועד קצות גרביו הלא-תואמים.
שורה תחתונה:
חנוך לוין על פי מושונוב: מצחיק, מוזיקלי, מלא חן ונגיש.
"פופר", התיאטרון הקאמרי. מאת: חנוך לוין. בימוי: מוני מושונוב; מוזיקה מקורית: עומר קליין; תפאורה: אלכסנדרה נרדי; תלבושות: פולינה אדמוב; כוריאוגרפיה: צחי פטיש; תאורה: עמיר ברנר. משתתפים: איציק כהן, עירית קפלן, יניב ביטון, נדב אסולין, שרית וינו אלעד. קלידים: טל בלכרוביץ'. משך ההצגה: כשעה ו-40, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

הצד האפל של הכפר הציורי

מתיידדים עם הזקנה

במקום הכי שקוף בתל אביב

ביקורת תיאטרון: סטמפניו

ביקורת ספר: צרות בגן עדן

ביקורת תיאטרון: המאהב

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות