פגישה מקרית בין גבר לאישה

"איה" (המוקרן בסינמטקים), סרטם של מיכל ברזיס ועודד בן נון, שני בוגרים בהצטיינות של בית הספר סם שפיגל, הוא יצירה קאמרית בכל המובנים: זהו סרט שאורכו 40 דקות בלבד; עלילתו מתרחשת בטווח זמן קצר מאוד (שעות אחדות בלילה אחד); כמעט כולו מתרחש במכונית, בעת נסיעה (לירושלים), בין שני אנשים: איה ותומאס; והסיפור שבו, שהוא בעצם וריאציה על סיטואציה אוניברסאלית מוכרת, הוא סיפור קטן וממוקד, על מפגש מקרי בין שני זרים, מפגש שנהפך בעבורם לפסק זמן קצר מהחיים האמיתיים. אפילו במובן המילולי, זו הסיטואציה הקלאסית המפגישה בין זרים ומאפשרת אינטימיות מספקת וחולפת: שני זרים נפגשים בשדה תעופה. הפעם אין טיסה שפוספסה או מתעכבת, סופה משתקת שדה או משהו כזה. הפעם איה עומדת באולם קבלת הפנים, ממתינה למישהו (בן זוגה, כנראה, לפי הרמזים בהמשך). לידה ניצבים שני נהגים אוחזי שלטים עם שמות הממתינים לאורחים מחו"ל שמישהו הזמין בעבורם הסעה. אחד מהם נאלץ לנטוש את העמדה כדי להזיז את מכוניתו ומפקיד את השלט שלו בידי עמיתו. אלא שאז מגיע הנוסע שלו, והוא מפקיד למשמרת בידי איה את השלט של ההוא שהלך להזיז את האוטו. לפני שהנהג חוזר מגיע הנוסע, הניגש אליה - אל השלט עם שמו - בטבעיות של מי שמורגל בהסעות כאלה ומבקש, אם אפשר, להתעכב לסנדוויץ' לפני שייצאו לדרך. איה המשועשעת לא מתקנת אותו או מסבירה, ומתישהו בין הרגע שבו היא קולטת שהוא חושב שהיא הנהגת שלו לבין הרגע שבו היא מבינה שהנוסע קשור איכשהו לתחרות רובינשטיין לפסנתר, מחליטה להמשיך את המשחק. וכך הם יוצאים מנמל התעופה, נכנסים למכוניתה ומתחילים במסע. לירושלים, אחד אל השני וכל אחד אל תוככי איזו פנטזיה קטנה משלו. הדיאלוג המגשש ביניהם מתנהל באנגלית. היא מזדהה בשמה, מתוודה כי אינה הנהגת שלו - אינה נהגת בכלל - ומספרת שהיא עובדת במשרד עורכי דין. הוא מספר שהוא תומאס, היסטוריון וחוקר מוזיקה דני שהגיע להיות שופט בתחרות רובינשטיין. הוא שואל מה יעלה בגורל מי שהמתינה לו. היא אומרת שהוא יסתדר. הוא מבהיר שאם הייתה במעשה המוזר שלה כוונה לסטוץ מזדמן, הוא אינו מעוניין. היא מתרה בו לא להקשיב למוזיקה באוזניות. היא אומרת שהיא חשה יותר פתיחות איתו, גבר זר, מאשר עם משפחתה וחבריה. הוא אומר שנוח לו מאוד עם משפחתו וחבריו. היא מבקשת ממנו לנגן באצבעותיו, לצלילי מוזיקה הבוקעת ממערכת השמע, על ידה ואחר כך ירכה. כשהם מגיעים לפתח המלון שלו בירושלים הוא מזמין אותה לעלות לחדרו. היא מבטיחה לחנות ולעלות. רגע אחרי שמתפנה חנייה, היא מתפכחת מהפנטזיה הקטנה וחוזרת הביתה.


זהו עוד סיפור הבוחן את אופציית המה-אם, שאנשים לא אחת שואלים את עצמם: מה אם הייתה לי ההזדמנות - והאומץ - לחרוג לפתע באופן מוחלט משגרת חיי ולממש, ולו חלקית וזמנית, איזו פנטזיה קטנה? לממש אותה כך שתגרום הנאה וסיפוק מבלי לגרום נזקים או לדרוש מחירים. כי זה בדיוק מה שקורה לגיבורת הסרט איה, בת ה-29, המתגלה בסופו של דבר כמי שחיה בשגרה את חלום החיים היפים: בן זוג אוהב (שחזר מחו"ל וכיסה שולחן שלם במתנות בעבורה), ילד ישן בחדר הסמוך, דירה נאה, ג'וב טוב, מכונית נאה וטבעת מנצנצת על אצבעה. אבל גם ילדות טובות שחייהן יפים חולמות בסתר על איזו הרפתקה קטנה ומסעירה כטענת הקלישאה הרווחת, שהיא בעצם גם הנחת היסוד של הסרט. וזה בדיוק מה שהיא עושה, עד לנקודה שבה ברור לה כי ממנה והלאה היא לא קצת משחקת באש, אלא עלולה לא בכוונה לשרוף את המועדון. ולכן היא עוצרת ולא מחרבת, אבל יודעת שלנצח יישאר לה הזיכרון המתוק של המעשה החריג שהעיזה ועשתה. ברזיס ובן נון כתבו את התסריט יחד עם תום שובל, וביימו את הסרט. לאולריך תומסון הדני (מבכירי השחקנים בארצו; כיכב ב"החגיגה"), יש נוכחות מרשימה, נאה וכריזמטית, ואפשר להבין איך אישה משועממת בחייה תתמסר בקלות להרפתקה איתו, גם אם סופה לא ברור. מה גם שהתסריטאים עיצבו את דמותו בתבנית קלישאת האירופי המנומס והשלו שמקבל בשוויון נפש סטואי כמעט הכול: את העובדה שבמובן מסוים די נחטף בידי זרה שהעמידה פני נהגת, כמעט גורמת לתאונה, מאריכה את הנסיעה, מבקשת ממנו לגפף אותה באופן מסוים וכן הלאה. אז נכון שלא כל אומות העולם מורכבות מאנשים נוירוטים עד פרנואידים כמו הישראלי המצוי, אבל בכל זאת - יש פה משהו קצת מופרך ולא משכנע. וזה לא היחיד. לאורך רוב הסרט היו לא מעט דברים שצרמו לי ופגעו באמינות הסיפור בעיני. דווקא סופו הריאליסטי של הסרט והעובדה שבחירתה של איה נעשית בדעה צלולה (ובחיוך) ולא בים של דמעות, הוא נקודת זכות גדולה לסרט. לכן אני מרהיבה עוז להציע ליוצרים לשקול לפתח את הרעיון, העלילה והדמויות קצת יותר לעומק, להרחיק אותם עוד מאזור סיטואציית היסוד המוכרת והידועה ומהקלישאות המרחפות ברקע, ולהפוך את הסיפור לסרט באורך מלא.
שורה תחתונה:
למרות הפגמים, בעיקר בגלל תומסון והסוף.
"איה", סרט דובר אנגלית, הפקה ישראלית-צרפתית, מוקרן בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב החל ב-1.9. תסריט: מיכל ברזיס, עודד בן נון, תום שובל; בימוי: מיכל ברזיס, עודד בן נון; צילום: עודד בן נון; עריכה: דב שטויר; מוזיקה: ישי אדר, רונן שפירא; הפקה: פבלו מלר, יעל אבקסיס, הלל רוזמן. משתתפים: שרה אדלר, אולריך תומסון. אורך הסרט: 40 דקות עוד על תרבות ובידור:

עדיף לקרוא את הספר

היא צופה אל הבאות

אחרי האובדן הפתאומי

החיים קשים, הזוגיות עוד יותר

בנות עם פרצוף צנע ובנים אייזן בטון

הצצה מרתקת לעולם שנעלם

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות