סיפור עם אינדיאני של שבט המולטנומה

לפני שנים רבות היה למנהיג עם ה?מ?ו?ל?ט?נו?מ?ה בת צעירה יפת תואר. היא הייתה יקרה במיוחד לאביה כיוון שאיבד את כל בניו בקרבות והיה עתה אדם זקן. הוא בחר לה חתן בתשומת לב יתרה ? איש צעיר שנמנה על שכניו, עם ה?ק??ל?ט?סו?פ?. למסיבת הכלולות באו אנשים רבים משבטי קולומביה התחתונה ודרומה לה. מסיבת הכלולות נמשכה כמה ימים. התקיימו תחרויות שחיה ותחרויות דוגיות בנהר, כמו גם קליעה בקשתות וחיצים, מרוצי סוסים, ריקודים וחגיגות. ההמון כולו צהל ושמח כיוון שהן הנערה והן הלוחם הצעיר היו אהובים על בני עמם. אך ללא התרעה מוקדמת הפך אושרם לעצב. מחלה פרצה בכפר. ילדים ואנשים צעירים היו הקורבנות הראשונים; אחריהם חלו גם אנשים חזקים ומתו תוך יום. נהי הנשים נשמע בכל רחבי כפר ה?מ?ו?ל?ט?נו?מ?ה ומחנות האורחים. "הרוח הגדולה כועסת עלינו!" אמרו האנשים איש לרעהו. המנהיג הראשי קרא את הזקנים והלוחמים להתייעצות ושאל אותם בכובד ראש: "מה נוכל לעשות על מנת לרכך את זעמן של הרוחות הגדולות?" שקט השתרר בעקבות שאלתו. לבסוף קם אחד מאנשי הרפואה הזקנים ואמר: "אין דבר שנוכל לעשותו. אם רצונה של הרוח הגדולה הוא שנמות, אזי עלינו לפגוש את מותנו באומץ לב. בני ה?מ?ו?ל?ט?נו?מ?ה היו תמיד אנשים אמיצים. יתר חברי המועצה נדו בראשיהם לאות הסכמה, כולם חוץ מאחד, איש הרפואה הזקן ביותר. הוא לא נטל חלק בטקס הכלולות ובמשחקים, אך הוא הגיע מן ההרים כאשר קרא לו המנהיג. הוא התרומם ממקומו ובהישענו על מקלו דיבר אל המועצה. קולו היה נמוך וחלש. "אני אדם זקן מאוד, ידידי; חייתי זמן ארוך ארוך. עכשיו תדעו מדוע. אספר לכם את הסוד שסיפר לי אבי. הוא היה איש רפואה גדול של ה?מ?ו?ל?ט?נו?מ?ה קייצים רבים ושלגים רבים בעבר. בהיותו אדם זקן סיפר לי שכאשר אזקין אנוכי תשלח הרוח הגדולה מחלה אל אנשינו. כולם ימותו, אמר, אלא אם כן יובא קורבן לרוח הגדולה. נערה תמה וטהורה מקרב השבט, בת למנהיג, צריכה לתת את חייה עבור בני עמה; עליה ללכת אל הצוק הגבוה המתנשא מעל הנהר הגדול ולהשליך עצמה על הסלע שמתחת. אם תעשה זאת, תרפה מאתנו המחלה מיד." אחר כך הוסיף האיש הזקן: "אני סיימתי את דברי. הסוד של אבותי נאמר. עכשיו יכול אני למות בשלום." הגה לא נשמע כאשר התיישב איש הרפואה הזקן. לבסוף זקף המנהיג את ראשו: "קראו לכל הנערות שאבותיהן או סביהן היו מנהיגים." עד מהרה ניצבו בפניו תריסר נערות וביניהן גם בתו האהובה. המנהיג מסר להן את תוכן דבריו של איש הרפואה הזקן והוסיף: "אני מאמין שדבריו הם דברי אמת." אחר כך פנה לאנשי הרפואה שלו וללוחמיו: "אמרו לאנשינו לפגוש את המוות באומץ לב. שום נערה לא תתבקש להקריב את עצמה. הפגישה הסתיימה." המחלה לא עזבה את הכפר ואנשים רבים נוספים מתו. בתו של המנהיג תהתה מדי פעם אם היא זו שעליה מוטל למסור את חייה לרוח הגדולה, אך היא אהבה את הלוחם הצעיר; היא רצתה לחיות. ימים אחדים אחר כך ראתה את המחלה על פניו של אהובה. עתה ידעה מה עליה לעשות. היא הצנה את פניו הלוהטים מחום, טיפלה בו ברכות והניחה קערת מים ליד משכבו. אחר כך יצאה בחשאי לדרכה מבלי לומר דבר לאיש. כל הלילה והיום שלמחרת צעדה בנתיב המוביל אל הנהר הגדול. לעת השקיעה הגיעה אל שפתו של הצוק הנשקף אל המים. רגעים אחדים ניצבה שם בשקט צופה אל המשוננים סלעים שמתחת, ואז הפנתה פניה אל השמים והניפה את זרועותיה. היא דיברה בקול רם אל הרוח הגדולה: "את כועסת על בני עמי. האם תעבירי מעליהם את המחלה אם אתן לך את חיי? רק אהבה, שלום וטוהר בלבבי. אם תקבלי אותי כקורבן עבור עמי, תני לי אות בשמים; הראי לי כי מותי לא יהיה לשווא וכי המחלה תחלוף במהרה." באותו רגע עצמו נגלה לעיניה הירח הבוקע מעל צמרות האילנות שעל גדת הנהר. זה היה האות. היא עצמה את עיניה וקפצה מן הצוק. למחרת בבוקר קמו כל האנשים אשר חשבו כי זה לילם האחרון, כשהם בריאים וחזקים. הם היו מלאי שמחה. שוב נשמעו קולות צחוק בכפר ובמחנות האורחים. לפתע שאל מישהו: "מה גרם למחלה לחלוף? האם אחת מן הנערות...?" שוב קרא המנהיג את הבנות והנכדות של כל המנהיגים להתייצב לפניו. בפעם הזאת נעדרה אחת מהן. לוחם הקלטסופ הצעיר מיהר ללכת בשביל המוביל לנהר הגדול. אחרים הלכו בעקבותיו. על הסלעים מתחת לצוק הגבוה מצאו את הנערה שכולם אהבו. הם קברו אותה שם. ואז התפלל אביה אל הרוח הגדולה: "תני לנו אות כי רוחה של בתי התקבלה בסבר פנים יפות בארץ הרוחות." כמעט מיד נשמע קול שכשוך מים מלמעלה. כל האנשים הפנו מבטם למע