העצבות

על דרך עפר בפאתי הכרך .התהלכה ישישה כפופה ומקומטת.היא ניראתה זקנה מאוד .אך למרבית הפלא מצעדה היה קל ומטופף כשל נערה צעירה.על פניה נסוך היה חיוך זוהר.
לפתע נעצרה הישישה אל מול יצור חיוור יכמעט שקוףשאך בקושי ניתן להבחין בקוויה המתאר שלו מבעד לשמיכה הפלאנל בה היה מכוסה היצור השברירי. אפשר היה לראות צדודית של דמות נשית עדינה.
האשה הזקנה.שמעודה לא ראתה יצור כל כך גשמי.שאלה אותה בתימהון.מי את ?
שתי עניים עייפות מבט וחסרות חיים הביטו בזקנה .וקול חלוש.שאך בקושי נשמע ענה .
מי? אני?אני העצבות.
חיוכה הזוהר של האישה הזקנה התרחב עוד יותר.אהה!.את היא העצבות!.היא קראה בשמחה .כאילו היא מקדמת פני חבר ותיק.מה.
את מקירה אותי?שאלה אותה העצבות בתמיהה.ודאי שאני מקירה אותך!פעמים כל כך רבות היית לי בת לוויה בנדודי.ענתה הזקנה.
המממ...אבל...מדוע זה אינך רוצה לברוח ממני.כמו כולם?האם את אינך מפחדת מימני?שאלה העצבות.
מדוע שאפחד ממך?ומדוע שארצה לברוח מפנייך?אני יודעת שאת יכולה לעמוד בקצב ההליכה שלי אבל.הגידי נא .רצוני לשאול אותך.למה את ניראת כל כך שפופה?מה מעיק עלייך?
חייכה הזקנה אל העצבות.ועודדה אותה לשפוך את ליבה.לפרוק מעליה את כל מה שלוחץ.
אני פשוט...פשוט...עצובה מאוד...ענתה לה העצבות בלב שבור.
התיישבה הזקנה על אבן בצד הדרך.וסימנה לעצבות לבוא ולהתיישב לידה.המשיכי. ספרי לי מה כל כך מעציב אותך?הפצירה בה הזקנה.
העצבות נאנחה אנחה עמוקה מעומק הלב.ובליבה חשבה . היתכן שהנה סוף סוף סוף נמצא האדם שמוכן להקשיב לה?
כל כך ייחלה תמיד לרגע כזה.
הממ...את יודעת איך זה...התחילה בהססנות.זה הכל בגלל שאף אחד לא אוהב אותי.
זה הרי הייעוד שלי בחיים.לבוא לתוך בני האדם .ולשהות אתם תקופה מסויימת.ואז להמשיך הלאה.למקום אחר.אבל לכל מקום שאני מגיעה ומנסה להישתלב.אנשים נלחצים ממני. פוחדים ממני כמו ממגפה.הם אפילו המציאו כל מיני אמירות וסיסמאות כנגדי.
שלום לך עצבות.
הלאה העצב .
וכאלה דברים בכל מקום שאני מנסה לקבל דריסת רגל.אומרים לי עופי מכאן.החיים הם שעשוע לא רוצים אותך כאן.וצחוקם המזוייף והצורם לי באוזניים.הם מעמידים פנים של חזקים.ומבליעים את הדמעות.הכל כדי לגרשני.
את לא יכולה לתאר לעצמךמה הם עושים כדי לא לחוש בי.
שותים עצמם לשקרה .או מעשנים את מוחם לאבדון.
נמאס לי להרגיש כל כך דחויה.זו הסיבה לעצבוני הגדול.
האשה הזקנה ליטפה את ידה של העצבות.וחיבקה אותה בכתפה.הו כן אמרה לה הזקנה .פגשתי בחיי הרבה אנשים כאלה.
בדמעות שוברות לב אמרה לזקנה .כל מה שאני רוצה .זה רק לבוא ולהיות אתם קצת.
אני רוצה לעזור לבנות קן שבו יוכל להניח את פצעיו.כשאני שם לידו בסביבה.
האדם יכול לבכות .והבכי והדמעות שוטפים את פצעיו ומרפאים אותם.
אבל אנשים לא רוצים אתעזרתי.הם מגרשים אותי מפניהם.במקום לתת לפצעים להגליד להעלם.
הם חובשים אותם בתחושות של אירוניה וציניות.שמסתיר את הצלקות. הם מקיפים את עצמם בשריון מגן שבנוי ממרירות.והשריון הזה לא נותן לכלום לחדור אליהם.
לא רע אבל גם לא טוב.איך אני יכולה לחיות את חיי ככה.כשלא נותניםלי להתבטא?
הזקנה חיבקה אותה עוד ואמרה לה תבכי.תבכי.יקירה תוציא הכל.
העצבות בכתה בתחילה התיפחה חרישית.ואחר כך הלך וגבר בכיה עד שהפך לנוזל שוטף של דמעות.
האשה הזקנה אימצה את העצבות אל חיקה החמים.וליטפה את ראשה כמנסה לנחמה.כמה רכים ונעימים ליטופיה.חשבה העצבות העצובה.כמה מנחמים ומעודדים ליטופיה.
המשיכה הזקנה ללטף ולחבק בעדינות את העצבות הבוכיה עד שנירדמה כשפקחה העצבות את עיניה לאחר מספר שעות.שאלה אותה הזקנה .
נו התאוששת?מסוגלת להמשך הדרך? היתפלאה מאוד העצבות ולא הבינה על איזו דרך הזקנה מדברת.
היא שאלה אותה.מה..למה..למה את מתכוונת?לאן אני הולכת מכאן?
הזקנה ענתה לה .את לא הולכת מכאן לבד לשום מקום.
יותר לא תלכי לבד בחייך.
מעתה והלאה אנו הולכים יחדיו.